משה ניימאן
נולד בטולצ'ה, דוברודז'ה (שעברה אז משלטון טורקי לרומניה), ט"ו אב תרל"ט (1879), לאביו ר' מרדכי (שהיה עשיר גדול, מנכבדי העיר וראש העיריה באחרית שנות השלטון הטורקי) ולאמו שיינה לבית הורביץ .
משהשתלטה רומניה על חבל דוברודז'ה ב-1878 והחלה להנהיג שם חוקי הגבלה וקיפוח נגד היהודים, יסד ר' מרדכי סניף לחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) הפאריסאית לשם הגנה על זכויות היהודים, וכשלא הועילה תרופה זו חיסל את רכושו ובתרמ"ה עלה ארצה עם משפחתו והתישב במושבה עקרון שהיתה אז בראשית הוסדה.
למד עד שנתו ה-12 בבית-הספר של המושבה. אח"כ למד עוד שנה תנ"ך ותלמוד אצל אחיו המנוח צבי ז"ל ביפו, חזר אל המושבה ונכנס לעבודת המשק. נתקבל לעבודה בפרדס הבארון רוטשילד, התמחה בכל ענפי העבודה ואחר זמן מועט מינהו הגנן מר בריל למנהל המשתלה הגדולה שבפרדס, בה הכינו אלפי שתילים של אקליפטוס, שקדים, זיתים, עצי-הדר וכו' לנטיעה במושבה ומחוצה לה.
בזמן ההוא הכניסה הפקידות את ענף גידול המשי למושבות וכשהחליטו להנהיגו גם בעקרון נשלח גם הוא ללמוד את העבודה בראשון לציון ואח"כ ניהל במשך שנים את גידול המשי בעקרון.
נשא לאשה את לאה בת ר' יהודה שמואל מזי"א (מורה עברי מפינסק שעלה לא"י עם משפחתו בשנת תרנ"ד).
כשקנתה הקהק"ל את אדמת חולדה מינוהו הד"ר א. רופין והד"ר י. טהון מטעם המשרד הארצישראלי להכין את משתלת הזיתים ולנהל את הכשרת הקרקע לנטיעה (בחריש עמוק ובמחרשה רתומה לתריסר סוסים או פרדות). לעבודת המשתלה הביא מירושלים פועלים יהודים בני העדה האורפלית והתגורר יחד אתם במערה שבהר.
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה והשלטון הטורקי הציק לאנשי עקרון בגיוסים ובהחרמות אדם ובהמה לצבא ולעבודת-כפיה לצרכי הצבא, קיבל עליו יחד עם שמואל שרשבסקי לסלול בשביל השלטון קטע מכביש ואדי צראר-עזה, וכקבלן ממשלתי נתן "ויסיקות" (תעודות על עבודה למען הממשלה) לרבים מצעירי עקרון וה מושבות הסמוכות, שהם עובדים בסלילת הכביש, והודות לכך שוחררו מהנגישות ומהגיוסים, ואף בהמות העבודה שוחררו מהחרמות, כנחוצות לעבודות הכביש. התשלום היה בלירות טורקיות של נייר, שערכן היה קרוב לאפס, ואף ההליכה לירושלים לקבלת תשלום זה מהשלטון היתה כרוכה בפגיעות ובסכנות.
אחרי המלחמה נתמנה על-ידי ר' אהרן אייזנברג לנהל את חות רוחמה, שנחרבה בזמן היותה באזור החזית. משראה שענף השקדים אינו מתפתח כראוי בגלל כמותגשמים מועטת באותו המקום, ניסה לגדל שם חרובים, שהביא להם רכב מקפריסין, וגם עצי קיקיון, שנחשבו אז כנותני סיכויים להכנסה טובה. הפועלים שעבדו בחוה למדו ממנו את סוגי-העבודה השונים בחקלאות והתמחו בהם, ורבים מהם, שהיו אח"כ ממניחי היסוד של ישובי עובדים בעמק יזרעאל ובאזורים אחרים, זוכרים לו עד היום לטובה את הלקח שלמדו ממנו בחקלאות. פיתח יחסים טובים עם השכנים הבידואים, שימש להם לא פעם כבורר ומפשר בסכסוכיהם, והם הכירו לו טובה ובשנות המהומות היו עוזרים לאנשי החוה בקיום השלום בסביבה.
בשנים האחרונות הכין בעקרון משתלה גדולה לפרחים ועובד בה יחד עם בניו, שנתן להם השכלה בגימנסיה "הרצליה" בת"א, אך חינך אותם לאהבת האדמה ועבודתה והם הולכים בדרך שהורה להם ועוסקים בחקלאות במושבה.
היה במשך שנים רבות חבר ועד המושבה ובשנות 1931/46 עמד בראש הועד. פעל וממשיך לפעול למען הרחבת המושבה ופיתוחה.
כתב בעתונים מאמרים בעניני המושבה ובעניניצבור כלליים והכין לדפוס ספר על אביו.
צאצאיו: יהודית אשת אהרן בריסקין (מורה ברחובות), בניהו, איתן, בת-ארצי .
דוד מויאל
נולד ביפו, בשנת תר"מ (1.2.1880), לאביו יוסף ביי מויאל ולאמו שמחה בת הרב משה פרדו , ראב"ד של קהלת אלכסנדריה. למד בתלמוד-תורה של עדת הספרדים ביפו מפי החכמים לוי הכהן, אליהו שמול ויוסף שמחון , ואח"כ בבית-הספר "תפארת ישראל" של זכי כהן בבירות, בו למדו לימודי יהדות, שפות ולימודים כלליים. חזר הביתה ועסק יחד עם אביו במסחר תבואות ויסד ביתחרושת למרצפות. למד משפטים במשך שלש שנים בפאריס, הוסמך לעורך-דין ומשנת 1904 היה היהודי הראשון בארץ הפועל כעורך-דין מוסמך.
נשא לאשה את קלארה בת חיים קלמי , מנהל ביה"ס של חברת כי"ח ביפו.
הצטיין בבקיאותו בחוקי הארץ הטורקיים, ובעיקר בחוקי הקרקעות. את השפה הערבית למד בביה''ס בבירות והוסיף להשתלם בלימוד השפה וספרותה מפי השייך חוסיין אל-דג'אני , מהסופר עבדאללה נאדים ומאחיו ד"ר