שמעון מויאל , התעמק בחקר השפה הערבית העתיקה בכל ניביה וצורותיה ואסף לו ספריה ערבית חשובה בחקר הקוראן וה"חדית" (דברי מחמד שנמסרו בעל-פה) ופירושי הקוראן, והודות לבקיאותו במדע הערבי ובמנהגי הערבים ובנימוסיהם ולפעולתו המוצלחת כעורך-דין זכה לידידות ולהוקרה מצד נכבדי הערבים ואנשי השלטון והמשפט, והממשלה הטורקית העניקה לו את התואר "בק".
בקשריו הטובים הללו השתמש ליצירת יחסי שכנות טובה בין היהודים ובין הערבים, להשכנת שלום בעתות מתיחות ולגאולת קרקעות להרחבת הישוב העברי בעיר ובכפר. הקרקעות שגאל: אדמת מחלול, 60.000 אמה ממערב למגרש הגימנסיה הרצליה ; כרם אדמת שאהין (50.000 אמה) ואדמת פרידל 120.000 אמה, ועליהם נבנתה שכונת "אהל משה"; אדמת משהרווי ("חברה חדשה") 120.000 אמות : כרם ארטין (מחנה יוסף) 50.000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30.000 אמות: אדמת בדראני 60.000 אמות: אדמת קורעטו ("משכנות ישראל") 50.000 אמות; אדמת איסכנדראני (על גבול בית-הקברות הישן בת"א) 60.000 אמות; אדמת איסטריאדי (שכונת ברנר ומחנה ברנר) 100.000 אמות; 12.000 דונם מאדמת קביבה (גבול נס ציונה); 2000 דונם מאדמת זרנוקה (ליד רחובות); 500 דונם מאדמת ערק אלמנשיה: 2500 דונם מאדמת בשיט ו-6000 דונם בנגב, שעליהם הוקמה הנקודה ."גבולות".
חוץ מדרך ההשתדלות המקומית לטובת היהודים ידע בשעת הצורך לעמוד גם בתוקף על שלום היהודים וכבודם. פעם, בפורים תרס"ח, ארגן הקאימקם של יפו, עסאף בק , דמשקאי שונא-ישראל, התנפלות של פורעים ערבים על יהודים שהתאספו בבית מלון לחגיגת פורים, והפורעים פצעו אחדים מהם שהיו נתיני רוסיה. הקאימקם נתן הוראות לפקידי הדואר ביפו, שלא יעבירו שום הודעות או טלגרמות, מאת היהודים על הנעשה, לבל יגיעו הדברים לאזני הקונסולים או הממשלה המרכזית עד לאחר שתהא שהות מספקת לטשטוש עקבות המאורע ולסילוף תיאור העובדות. ועד העיר ליהודי יפו, שגם הוא היה אחד מחבריו, חזה מראש את תכסיסו זה של הקאימקם, ולכן הזדרז ושלח לפורט סעיד את משה ארוואץ , סגן מנהל בנק אפ"ק ביפו, שישלח משם ידיעות לעתוני אירופה ולממשלה המרכזית באיסטמבול על הפוגרום ביפו. הקאימקם ציפה לידיעות מפקידי הדואר, שהחרימו מכתבים או טלגרמות של היהודים בענין, וכשנודע לו כי שום חומר כזה לא נשלח, שלח את מזכירו הפרטי מחמד עלי אל-דג'אני אל מויאל, שיבוא אליו מיד, וכשלא מצא את מויאל בבית השאיר לו כרטיס ועליו דרישה בשם הקאימקם שבבואו הביתה ילך אליו מיד, אפילו בחצי הלילה. ואכן הלך אליו בשעת חצות. לתמיהת הקאימקם על שהיהודים לא שלחו שום תלונה אפילו לפחה הירושלמי הגיד לו מויאל מה שעשה כדי שהידיעות תגיענה במהרה ובלי עיכובים לאיסטמבול ולבירות אירופה. כשביקש ממנו הקאימקם שיחדל מהתערב בענין זה, ביקש ממנו שיתן לו את ההוראה הזאת בכתב, כדי שיוכל להתנצל בפני חברי הועד על הסתלקותו מתפקידו. מובן, שהקאימקם לא העיז לתת הוראה כזאת בכתב. ביום המחרת קיבל הקאימקם מאת הקונסול הספרדי מכתב נזיפה ודרישת חקירה. אז נתן מויאל הוראות לכל הפצועים שלא ימסרו שום עדויות שלא בנוכחותו, ואף לקאימקם ולתובע הכללי הודיע, כי שום יהודי לא יעיד אלא אם בן בנוכחותו והוא יחתום על כל דף ודף של הפרוטוקול. הקאימקם והפקידים רתחו, אבל הוכרחו לקבל את התנאים. אח"כ בא הקונסול הכללי הרוסי מירושלים ליפו לחקור את הענין. הנתינים הרוסים זלמן דוד ליבונטין, מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, אליהו ברלין וכו' ביקשו להתקבל לראיון אצל הקונסול, וכשזה סירב לקבלם פנה אליו מויאל בכתב כנציגם המשפטי של נתיני רוסיה הנפגעים. הקונסול קיבל אותו במשרד הקונסוליה, שמע במשך חצי שעה את הרצאתו על המאורע, ובסוף קם על רגליו ואמר נרגש: "אדון מויאל, באתי בלב שחור כפחם כלפי היהודים ואתה הצלחת להפכו ללבן כשלג כלפיהם". אח"כ המשיך בטיפול בחקירה יחד עם עוזרו, עוה''ד ד"ר בוכמיל , ולאחר זמן מועט באה טלגרמה מהשולטן עבדול חמיד אל רבה של יפו בבקשה שירגיע את היהודים הנחשבים לו כבניו, ומהממשלה המרכזית באה פקודה להדיח את הקאימקם ממשרתו, ואף השתדלותו של הפחה הירושלמי, לא הועילה להצילו.
ושוב היה מעשה ביהודי נתין צרפתי, ציון לוי, שהרג אחד מנכבדי הערבים ביפו ממשפחת סקאלה . גואלי הדם הרגו אותו ולא הסתפקו בכך, אלא אף התעללו בגופתו וסחבוה בחבלים ברחובות העיר עד לבנין ה"סראיה", ואנשי השלטון לא נקפו באצבע למנוע את בזיון המת, שהיה לחרפה לכל התושבים היהודים. בהשתדלותו פוטרו הקאימקם וראש המשטרה ו-17 איש ממשפחת סקאלה נשפטו למאסר.