לחבר המועצה העליונה אשר בפאריס - היא הדרגה, הגבוהה ביותר בבניה החפשית.
בקשריו אלה עם ,אישים רמי-מעלה בשלטון המצרי ובנציגויות המעצמות הזרות השתמש תמיד לטובת הכלל היהודי ולטובת כל פרט זקוק לעזרה. ביחוד הגדיל לעשות בשנות מלחמת-העולם הראשונה. כשנאספו במצרים למעלה מאחד-עשר אלף גולים יהודים שגורשו מארץ-ישראל בגלל נתינותם הזרה. אז הפעיל את תושבי העדה היהודית לעזרת הגולים ובפניותיו, יחד עם גדולי היהודים, אל הממשלה המצרית והשלטון האנגלי שהדריך אותה הצליח להשיג את עזרתה של ממשלת מצרים לגולים. הממשלה יסדה מחלקה מיוחדת לטיפול בהם, מסרה לרשותם שנים מהארמונות הגדולים של הכדיב עבאס חילמי, פתחה בתי-ספר, בתי-חולים ובתי-מלאכה, והעזרה לגולים קיבלה בכך צביון ממלכתי. גם לעזרת הישוב שנשאר תחת שלטון הדיכוי הצבאי הטורקי במחסור ובמצוקה בארץ פעל גדולות. יחד עם זאב גלוסקין אסף והעביר ארצה 128.000 לירות מצריות בזהב באמצעות אניות-הסיוע האמריקאיות ובדרכים אחרות ועוד 5000 באמצעות מורגנטאו, ציר ארצות-הברית באיסטמבול. עזר גם ליסוד "גדוד נהגי הפרדות" (ההתיעצויות בדבר יסודו נערכו במשרדו, ב"קונסוליה של ארץישראל העברית") וכן לאנשי "נילי" בפעולותיהם במצרים. אחרי המלחמה הרבה לעזור לעולים ולחלוצים שבאו ארצה דרך מצרים.
משחזר ארצה ב-1924 נתמנה לחבר ועד הבקורת של היקבים והמשיך בעבודתו בשרות "כרמל מזרחי" עד שפרש ממנה לעת זקנה, ותוך כך המשיך בעבודה ספרותית ועתונאית. כתב מאמרים רבים ב"הארץ", "דאר היום"' "דבר" ועוד, ובעתונות הישראלית בלועזית ברומניה ובפולין. (לפעמים היה חותם את שם-משפחתו בכתיב עברי: "יודה-לב-איש" ). תרגם לעברית ספרים מצרפתית ומגרמנית וכתב יחד עם הסופר הצרפתי א. טיבו את הספר "תולדות שרה ברנאר". כן חיבר את הספר הראשון בעברית על הבניה החפשית. ערך והוציא שני קבצים "לדברי ימי העתונות בארץ ישראל" (תרצ"ה ותרצ"ו). אסף ארכיון גדול לתולדות הישוב והתחיה, ובו אוסף עשיר מאד על הבארון בנימין רוטשילד. ביחוד התמסר בשנותיו האחרונות לחקר תולדות המושבה ראשון לציון ובעבודת שנים אחדות ערך והכין לדפוס תחת פיקוחו האישי את הספר הגדול "ראשון לציון".
נפטר (חדש אחרי שנמלאו לו 80 שנה) בראשון לציון ביום י' אב תש"ג.
צאצאיו: יפת, ישבעם ז"ל (טבע בימה של אלכסנדריה ביום כ"ג סיון תרע"ד), עמוס, חובב, חירם, שם, חשובה אשת יוסף פרנקל, יושבעת אשת ישעיהו וינר .
הרב אריה ליב פרומקין
נולד בקלם, פלך קובנה, ליטא, בשנת תר"ה (1845), לאביו רבי שמואל (צדיק וחסיד, מצאצאי החכם צבי ור' מרדכי יפה בעל ה''לבושים", שעלה לא"י בשנת תרי"ח והתעכב במשך שלש שנים ואח"כ עלה בסוף תרכ"ו ונפטר בי''ז אלול תרכ"ז בירושלים. - אחיו של הגאון רבי אליהו ראגאלער , ראב"ד בקאליש, בעל הספר "יד אליהו") ולאמו פרומה , בת ר' אריה ליב ברוידא מקעלם. למד בילדותו תורה ומוסר, דקדוק וחשבון מפי אביו הרב, שעסק גם ב"מלמדות" והצטיין בכשרון חינוכי. המשיך ללמוד מפיו אחר שחזר אביו בשנת תרכ"א, ובשנת תרכ"ב נסע ללמוד בישיבת סלובודקה מפי הגאון רבי יעקב אליה ו (תלמיד דודו ר' אליהו מקאליש). שם למד בחברת ר' הלל בן ר' יעקב אליהו (שהיה אח"כ לגיסו כשנשא את אחותו רבקה ) ור' יונתן עליאשבורג (אח"כ רב בווילקוביסק, מחבר הספר "דרכי הוראה"' מראשוני חובבי ציון). בין חבריו היה גם צבי שפירא (שהיה אח"כ פרופ' הרמן שפירא , מיסד הקק"ל), שלימדהו חשבון והנדסה.
בן י"ח נשא לאשה את שיינה בת ר' אהרן הדס , סוחר עשיר, נדיב ומוקיר רבנן בעיירה פיקלן שליד גבול פרוסיה, ובהיותו יושב שם סמוך על שולחך חותנו היה עוזר לרב הקהלה, ר' אברהם חריף , שבגלל מחלה היה מרותק למטתו בשנותיו האחרונות, בהנהגת עניני העדה, וכממלא מקומו היה דורש ברבים בבית-הכנסת בשבתות והתאמן והצטיין כנואם. ודרשן.
בתרכ"ו עלה אביו שנית לירושלים, בהרגישו כי קצו קרוב. משם שלח לבנו הוראות בהתנהגות בתורה ובעבודה, במוסר ובמדות, אך הניאו ממחשבתו לעלות ארצה מחמת הדלות והמחסור השוררים בה, ואת חידושי התורה שכתב לו בנו הציג לגדולי הרבנים (הר"ש סלנט , מהר"ם אוירבאך , ר' מ. נ. כהנוב