האחראי למות שני הערבים. הערבי הקיטע נפתה להם, בתקוה לסחיטת פיצויים כפי שהסבירו לו, וכשבאו שוטרים לאסור את הרב פרומקין ברח ירושליימה, הסתתר ששה חדשים וחיבר אז את הספר "קרובן של ישראל" המכיל ארבעה חלקים: פגעי הלאום, עקבתא דמשיחא, קורנין דנהור, קדושת התלמוד. אח"כ הלוהו חתנו בנימין יהלום להוצאות הדרך לאירופה ובמחיר לירה הסכים ראש-הספנים עלי חמיס ביפו להעלותו לאניה בהברחה, וכך הגיע לברלין, ובהתערבות הרבנים ד"ר הירש (בן עזריאל) הילדסהיימר מברלין וד"ר אוירבאך מהאלברשטאדט נתן לו לחמן פיצויים, והרב יצא לבקש את מזלו בלונדון בתרנ"ד.
בלונדון הסתיר את רבנותו והחל ללמוד מלאכת החייטות, אך הסוד נודע ליוצאי ליטא והם הכריחוהו לחזור למלאכת הקודש כמלמד, מגיד שיעורים ודרשן ואף הציעו לו משרות רבנות, אך הוא סירב להיות רב. בינתים למדה אשתו בפתח תקוה לעשות יין מצימוקים וכשהביא אליו את משפחתו החלו לעשות ולמכור יין כשר ליהודים חרדים לקידוש ולהבדלה ובמשך הזמן פיתח עם בניו בית-מסחר למשקאות שנתפרנסו בו בכבוד. אך הוא עצמו מצא לו פנאי להגיד שיעורים ולהורות דבר הלכה ולעסוק בצרכי צבור בחברות ומוסדות לתורה ולצדקה ולהיות גבאי לטובת מוסדות וישיבות שבא"י וברוסיה. כן הרבה לחטט בספריות העשירות ומצא כתבי-יד יקרי מציאות, שמהם דלה חומר רב להשלמת ספרו הגדול "תולדות חכמי ירושלים" ולהוצאת "סדר רב עמרם גאון".
בתרע"א מסר את מסחרו לבניו וחזר ארצה עם אשתו, ישב זמן מה בירושלים והדפיס את "סדר רב עמרם", ואח"כ התישב בפתח תקוה והתמסר לתורה ולהשלמת ספרו הגדול. שם חי בשלוה בהכנסות שקיבל מעסקו בלונדון, תמך בתלמידי חכמים והאכילם על שלחנו ועורר גם אחרים למעשי צדקה וחסד. וגם כשנפסקו קשריו עם לונדון בעקב מלחמת-העולם הראשונה היה לווה כספים וממשיך במעשי הצדקה והחסד.
נפטר בפתח תקוה, ח' סיון תרע"ו, ואם כי צוה לפני מותו להביאו לקבורה בירושלים לא היתה אפשרות לעשות כך ונקבר בפתח תקוה. אמו עלתה אליו בתרנ"א ונפטרה בירושלים, ב' דראש השנה תרנ"ב, ורעיתו האריכה ימים אחריו ונפטרה בפתח תקוה, כ"ט אדר ב' תרפ"ט.
צאצאיו: שמואל ואליהו צבי (בלונדון), שרה רבקה אשת חיים צבי צייטלין , יליד ירושלים (בלונדון), עלקא (ז"ל) אשת ר' בנימין יהלום (פתח-תקוה - כפר גנים), חנה לאה אשת הרב משה צבי סגל (לפנים רב באנגליה וכעת פרופסור באוניברסיטה העברית), רחל דימסון (בלונדון, השקיעה הון בפיתוח ארצנו).
ספריו: "מסע אבן שמואל" ; "תולדות חכמי ירושלים" (חלק א' יצא בוילנה בתרל"ד ואח"כ מחדש וגם חלקים ב' וג' עם הערות והוספות מאת אליעזרריבלין , ירושלים תרפ"ח-תר"ץ); "פגעי הלאום", ירושלים תרנ"ד; ביאור סמלי-מוסרי על מגלת אסתר, ירושלים ; "קורנין דנהור", ירושלים תרנ"ג; "קדושת התלמוד", ירושלים תרנ"ג: "תולדות אליהו" (תולדות דודו הגאון מקאליש ), וילנה תר"ס: הגדה עם ביאור "משא גיא חזיון", ירושלים תרע"ג; הספד על הגאון ר' יצחק אלחנן, נדפס בלונדון. פרסם מאמרים ב"הלבנון", "הצפירה", "היהודי", "הצופה", "תורה מציון" ועוד. נשארו אחריו בכתב-יד דרשות וחידושי תורה ודברי מוסר, ספר "אהבת ישראל", חוברת גדולה על מצב ההתישבות החקלאית בארצנו בתרמ"ה, חידושי שמות נרדפים ועוד.
מנחם מנדל נחומובסקי
נולד בסובאלק (פולין), בשנת תרכ"ב (1862), לאביו ר' מאיר הלוי . למד בחדרים וקבל גם חינוך כללי. למד בישיבת וולוזין, הצטיין בלימודי התורה והיה פעיל באגודת "נס ציונה" של תלמידי הישיבה.
נשא לאשה את חיה רחל בת ר' מתתיהו קוטלר מסלובודקה שליד קובנה. יסד בקובנה סניף של אגודת "נס ציונה" הוולוזינית והיה בה חבר הועד הפועל. כן הצטרף יחד עם חותנתו ל"אגודת קובנה" של רוכשי אדמה להתנחלות בחדרה.
בסיון תר"ן עלה ארצה עם אשתו וחותנתו, השאיר אותן זמנית בראשון לציון, והוא כנציג אגודת קובנה עלה על אדמת חדרה להשתתף ביסוד המושבה מראשיתה. עבר את כל יסורי החיים ב"חאן" בין ראשוני המושבה, קדח ועבד וקדח והמשיך לעבוד. הסתגל לחיים הקשים ולעבודה הקשה. נבחר למוכתר המושבה וייצג אותה בפני השלטון העליון של המודיר ששכן בין חורבות קיסריה.
בנה את ביתו במושבה, הביא את אשתו מיפו, הוליד ילדים וקבר אותם, חללי הקדחת הצהובה, רק אחד נשאר בחיים. החזיק מעמד נגד הקדחת