דוד טישוביצר ור' הרש סטרליסקר, הדריכו בו את הנוער בתורה ובחסידות. בן 15 נמשך להשכלה ולציונות באגודת "ציון" המקומית, שהורגשה בה השפעת הרצאתו של אלעזר רוקח שבא מארץ-ישראל והשפעת המכתבים שבאו מהארץ מאת בני המקום, ד"ר פיקהולץ ומנדל הלפרן, שעלו ארצה בתקופת העלית השניה. כשלמד אח"כ בבית-הספר למסחר בצ'רנוביץ היה פעיל שם באגודה הציונית "התחיה"' מיסודם של ד"ר ליאון קלנר וד"ר מאיר אבנר .
כשגמר את ביה"ס למסחר ב-1914 פרצה מלחמתהעולם הראשונה והרוסים כבשו את כל הסביבה. בתקופת הכיבוש הרוסי עבד בארגון פעולות העזרה ליהודי גליציה מטעם שליחי היהדות הרוסית ש. אנסקי . ש. הומלסקי וד"ר לנדאו , ובו בזמן עסק גם בעבודה ארגונית ציונית של הנוער במחתרת, ויחד עם העסקנים המקומיים צבי רולר, יצחק נאכט ואחרים, ארגן שיעורי ערב והרצאות ציוניות. הצטרף לתנועת "צעירי ציון" שנוסדה ברוסיה ופעל למען יצירת רשת של אגודות "צעירי ציון" בערי מזרח גליציה. כשנכבש החבל חזרה בידי הצבא האוסטרי גויס לצבא ושרת עד סוף המלחמה. כששוחרר מהצבא בסוף 1918 והחבל נכבש בידי גדודי פטליורה האוקראינים, עמד כנציג הקהלת בראש הפעולות הצבוריות ובמגע עם שלטונות הכיבוש לשם יצירת יחסים נורמליים ולמניעת פרעות. משעבר השלטון שם לידי פולין והחלה המנוסה הגדולה בגניבת הגבול, כשנמלטו יהודים רבים למזרח-גליציה מפני הפרעות והמהומות שהשתוללו באוקראינה, עמד בראש פעולות העזרה לפליטים לסידורם הזמני במקום ולאפשר את המשכת דרכם לאמריקה (באמצעות הג'וינט) ולארץ-ישראל. באותן השנים ארגן את סניפי ה"התאחדות" במזרח-גליציה, השתתף בועידותיה ונבחר כחבר המרכז שלה, ארגן את קבוצת "החלוץ" וכמנהל משרד ארץ-ישראל המחוזי סידר את הפספורטים והויזות לעולים. (בגלל פעולותיו אלה עזרה פעילה ל"גניבת גבול'' שיטתית - נאסר ב-1923 ע"י השלטונות הפולנים למשך חדשים). פעל למען הקרן הקימת, קרן היסוד, קרן החלוץ והחינוך העברי.
ב-1924 עלה ארצה עם משפחת בית אביו ונתקבל לעבודה בבית-החרושת סיליקט בתל-אביב. משנתמעטה העבודה בעקב המשבר החל לעבוד בקבוצת-הבנין "העובד" של "הפועל הצעיר", בעבודות שונות בפקידות ולפעמים היה אף מחוסר עבודה.
ב-1925 נשא לאשה את דבורה בת צבי פרוידנטאל מכפר טודורוב שליד קופיצ'ינצה, שעלתה ארצה ב-1920 ועבדה בסלילת כביש חיפה-ג'דה, נפגעה במלריה טרופיקה ובמחלת-לב, ואחרי שנפטרה ב-1937 נשא את בלומה לבית חבקין מריגה (מצאצאי הבעש"ט).
ב-1929 נתמנה למזכיר אגודת הפקידים שליד מועצת פועלי ת"א ויפו, ובמשך הזמן ארגן במסגרת המועצה אגודות מקצועיות שונות בענפים שלא היו מאורגנים קודם לכן (פועלי טבק, מובילי נפט, עובדבשר, עובדי רפואה, שמשים, טכנאים ומהנדסים שנקראו בשם "אגודות לוביאניקר").
ב-1933 החל לעבוד כמזכיר ועדת השיכון שליד מועצת פועלי ת"א, שרכשה את אדמת קרית עבודה ועוד לשיכון פועלי ת"א, ומסוף אותה שנה צורף למרכז "שיכון" ויחד עם ליאו קאופמן ואברהם זברסקי הנהו אחד המנהלים בפועל במרכז "שיכון". מאז הוא חבר מזכירות ברית הפיקוח לאגודות שיכון, חבר הנהלת "אבן העזר" (קרן לעזרה הדדית במפעלי השיכון) ועומד בראש פעולות השיכון ההסתדרותי בהיקף הארצי (שנתרחב מ-3150 משפחות של משתכנים עד פרוץ המלחמה ב-1939 והגיע ב-1946 ל-13730 יחידות שיכון, הכוללות שכונות פועלים, מעונות עובדים וקריות בערי הארץ ובסביבתן). משתתף ב"דבר הקריה'' ובעתונות היומית במאמרים בעניני שיכון.
היה חבר מועצת פועלי ת"א וחבר מזכירות סניף ת"א של "הפועל הצעיר". היה ציר לועידה השלישית של ההסתדרות ב-1927, ציר ועידת האיחוד של "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" ל"מפלגת פועלי ארץישראל"' חבר ועדת השקל המרכזית ועוזר למוסדות התרבות של ההסתדרות בריכוז הכספים. יחד עם צבי הלר, קופל שווארץ, שמואל קרמיש ומאיר השתתף ביזמה ובפעולה להקמת בית התרבות בקבוצת שילר על שם ביננשטוק, ממורי תנועת "ההתאחדות צעירי ציון" בגליציה.
בניו: יוסף, אלכסנדר .
חנוך סלור
נולד בירושלים, בשנת תרל"ב (1872), לאביו בנימין בייניש (ר' בייניש צורף) ולאמו רבקה בת יצחק יעקב סלור .
ההורים עלו ארצה בתרכ"א עם בנם חיים משה והתישבו בירושלים והאב המשיך בעבודתו כצורף. כשנתחדש הישוב בפתח-תקוה, רכש בה שלש חלקות ושלח שמה את אשתו וילדיו והוא נסע מצרימה