היה מחונן גם בחוש מעשי וראשית פעולתו היתה להקים ועד לבית-הספר ולהזמין מורים נוספים מחו"ל. עוד בשנה הראשונה הגיע מספר התלמידים לשבעים וחמשה, מהם כחמשים ילדים וילדות שעברו מביתהספר של המיסיון שביפו. כאשר נפטרה המייסדת גב' שולמית רופין קרא את בית-הספר על שמה: "קונסרבטוריון שולמית".
בואו לארץ שימש דחיפה ניכרת להתפתחות המוסיקה בה. הוא יסד גם בית-מסחר לתוים וכלי-נגינה, הראשון מסוג זה בארץ. נשא בעול קיומו של הקונסרבטוריון בשנים הקשות ביותר ואף בימי הגירושים בשנות המלחמה הראשונה היה בית-הספר גולה למקום שהוא גלה.
לאחר הכבוש האנגלי חזר מגלותו וערך שורת קונצרטים של מורי הקונסרבטוריון ותלמידיו לחיילי צבאות ההסכמה בכלל ולחיילי הגדוד העברי בפרט. נדד לצורך זה יחד עם אשתו בכל רחבי הארץ ואף במצרים וזכה להכרת תודה מאת המפקדה העליונה. קשר קשרים עם קציני-צבא גבוהים ותודות לזה השיג כל מיני הקלות בשביל בני-עמו. השפיע על הגנרל היל, מפקד צבא ההסכמה בשרון, שיחרות על האנדרטה שליד שפך הירקון את פרשת הנצחון גם בעברית.
גם במלחמת-העולם השניה המשיך במסורת שלו וערך קונצרטים עם תלמידיו במחנות צבא הברית בארץ וביחוד במחנות המתנדבים היהודיים. סידר 33 קונצרטים כאלה במחנות ולמעלה מ-40 במועדוני-צבא, ברשותו מכתבי-תודה רבים מהמפקדים.
סייע בידי גולינקין בארגון התזמורת והמקהלה של האופירה הראשונה בארץ. בין תלמידי הקונסרבטוריון "שולמית" : הפסנתרניות הידועות פנינה זלצמן ושולמית ספיר. בין תלמידיו שנתפרסמו: המוסיקאים יהודה שרתוק, יריב אזרחי, גב' גליקסון ועוד.
התקין אולם לקונצרטים בביתו אשר בסימטת ביתהשואבה בתל-אביב וקרא עליו את שמו של גדול הכנרים העבריים ישה חפץ.
אשתו לינה (רחל-לאה), ז"ל, בת ר' מרדכי אזרחי (קרישבסקי), ילדה לו את בנו יובל-חיים. תחילה הוחלט לקרוא לילד חיים, אבל בהפצרת הבילו"יי יעקב שרתוק, קראו לו גם יובל כשמו של "אבי כל תופש כנור", גמר את ה"טריניטי קולג'" לנגינה בלונדון ובפרוץ מלחמת העולם השניה נתגייס לצבא ובתואר סרג'נט אירגן את התזמורת של המתנדבים העברים. כמנצח התזמורת עבר בראשה בשעת התהלוכה הראשונה של הגדודים העבריים ברחובות ת"א בספטמבר 1942.
יצחק באדהב
נולד בירושלים ד' כסלו תר"כ למשפחה ספרדית עתיקה (לפי המסורת שבידה משתייכת המשפחה ליוצאי סאראגוסה ועד היום רגילים בני משפחה זו לקרוא את "מגלת סאראגוסה" בשבעה-עשר בשבט, שנה שנה) לאביו מיכאל בן רפאל שהיה מיוצאי לאריסה ביון העתיקה ועלה להשתקע בארץ-ישראל לפני שנת ת"ר (1840). ר' מיכאל עזב את בנו עוד בהיותו בן ג' שנים ונסע לחו"ל בשליחות כולל ירושלים ובנער טפלה רק אמו. בשנת תרכ"ו פרץ החולי-רע בירושלים וכדי להציל את ילדיה מהנגף, העתיקה האם את מושבה ליפו, אולם גם יפו נוגעה במחלה הזאת ובי"ח חשון תרכ"ז מתה האם ובנה משה. הילד היתום הובא אל בית קרובו, בן אחות אביו, ר' יוסף רפאל עוזיאל.
את ראשית חנוכו קבל בבית המדרש "דורש ציון". מחנכו היה ר' יוסף רחמים אופלטקה. למד גם אצל ר' שלמה יוסף שעלה משאלוניקי לירושלים. למד גם בישיבת "שבת אחים". מהם קבל את ידיעותיו בתלמוד, טור ושלחן ערוך. כעבור זמן מה חזר אביו משליחותו, ומעתה טפל גם הוא בחנוך בנו. בשנת תרל"ח, בהיותו בן י"ח, מת עליו גם אביו. ר' יוסף רפאל עוזיאל, שטפל בו בזמן העדרו של אביו מהארץ, השיאו לאשה את בת יהודה קואינקה. זמן מה חי בבית חותנו, ואח"כ השתדל להחיות את משפחתו ביגיע כפיו. בתרמ"ז נסע בשליחות "בית אל" לטריפולי שבצפון-אפריקה וחזר משליחותו בחורף תרמ"ט. הגה אז את הרעיון לייסוד חברה בשם "שומרי מצוה" ו"מלביש ערומים", שמטרתה לעזור ליתומים וילדים עניים לעסוק בתורה. בהנהלת חברה זו השתתפו עמו עוד כמה רבנים.
על קורותיו בתקופה זו, כותב ההא עצמו: "בשכבר הימים, בשנת תרנ"ט, נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עסקא, ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים, ואפתח חנות למכרם. אך ההצלחה פנתה אלי עורף ובעלי חובותי כתרוני ומנוחה הדריכוני. ובשנת התר"ס חליתי מרוב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים". במצרים סבל יסורים שונים ולאחר זמן קצר הוכרח לחזור לעיר מולדתו. באייר תרס''א נתקבל כמורה לתלמוד בישיבתו