רים שמנעו את התפשטות החולירע והציל את תושבי העיר) ובמג'דל שבמחוז עזה (שם הפיל טיפוס הבהרות חללים רבים). כרופא נודד מטעם משרד הבריאות המרכזי בבל מחוזות א"י צפונה עד שכם ודרומה עד עזה פיקח על מצב הבריאות של האוכלוסיה הערבית ושפר את התנאים הסניטריים שלהם. פעל הרבה נגד מחלות הגרענת והאבעבועות שעשו בהם שמות.
במלחמת-העולם הראשונה שירת כרופא מטעם ההנהלה הצבאית הטורקית בירושלים, ובו בזמן היה עוזר ראשי בבית-החולים "שערי צדק" ועוזר חירורגי בבית-החולים הגרמני, רופא בית-הכלא בירושלים ופעיל בארגון העזרה הרפואית לתושבים. היה רופאבית של המשפחות הערביות הנכבדות ובעלות ההשפעה בשלטון וכך רכש לו קשרי ידידות והשפעה עם אנשי השלטון, ובמקרים רבים השתמש בקשריו אלה להמלצות ולהשתדלויות לטובת יהודים שסבלו רדיפות ונגישות שונות מצד המשטר המלחמתי והשל לטון האזרחי. כך עלה בידו להשפיע על ג'לאל ביי מפקד המשטרה בירושלים לבטל את הפקודה להחרמת כספי הסיוע שנשלחו באמצעות בנק אנגלו-פלשתינה.
בשנת תרע"ו נתמנה יחד עם בן-דודו נסים אופלטקה לאפוטרופוס רשמי של בית-המדרש "דורש ציון" כשזה נרשם כהקדש.
ב-1919 נשא לאשה את יוכבד בת משה לוי טורפאשווילי מגדולי הסוחרים בענף המנופקטורה בירושלים.
באותה שנה קיבל באמצעות שלטון-הכיבוש הבריטי את אות-הכבוד מ. ב. אי. בעד שרותו לטובת בריאות הצבור.
ביום 1.7.1920 עם ארגון השלטון האזרחי בא"י המשיך בתפקידו כרופא במחלקת הבריאות הממשלתית ועבד שנים אחדות בירושלים. כאן ערך את "שבוע הבריאות" למטרת תעמולה בין התושבים לשמירת נקיון.
תוך עבודתו בירושלים לקח חלק פעיל יחד עם המהנדס העירוני קוך בהבאת המים לירושלים מעין פרה ומברכות שלמה ובנקיון ע"י כלורין, וכן בסדור מיכלי המים ברוממה. ב-1925 היה ציר ממשלת ארץישראל בועידה שאורגנה על-ידי חבר הלאומים לארצות הבלקנים לחקירת המחלות המדבקות, וביחוד המלריה, ודרכי המלחמה בהן. השתתף ביסוד הלשכה הראשונה של הבונים החפשים.
ב-1926 נתמנה לרופא ראשי ומנהל משרד הבריאות הממשלתי בתל-אביב והמחוז. השקיע הרבה מרץ ותקיפות להנהגת סדרים סניטריים והיגייניים בבנינים, בבתי ספר, בשווקים ומסעדות, ובעיקר לשמירת בריאות העובדים במפעלי מלאכה ותעשיה. פעל רבות במלחמה במלריה, בער את קני המלריה בירקון ונחל מוסררה, ייבש את גוש הבצה בפתח-תקוה, את מוצא הירקון - אבו ליג'ה, בצת אבו-עומר ע"י נס-ציונה (כעת בי"ס החקלאי לצעירות "עיינות"); שכלל את התנאים ההיגייניים הצבוריים במוסדות התנוך החל מגן הילדים עד בתי הספר התיכוניים והישיבות. סדר ושכלל את הפיקוח הסניטרי המודרני על השווקים בערים ובמושבות ואת הסדורים הסניטריים בבתי המטבחיים. השקלע הרבה מרץ במאמציו להנהיג סדרים בשרות הרפואי ומכירת התרופות והצליח להשיג חוק שלפיו רק רוקח מוסמך רשאי לנהל בית-מרקחת (בניגוד לנוהג שנשאר מימי הטורקים, כשהרוקחות לא היתה קשורה בהגבלות הללו הנהוגות בכל המדינות התרבותיות).
היה נציג הממשלה בועדת בנין ערים העירונית והמחוזית וחבר הועד המנהל של בית-החולים העירוני "הדסה". כתב מאמרים ב"דאר היום" ועתונים אחרים על סכנת המחלות המידבקות ודרכי הזהירות בפניהן.
בראשית 1947 יצא לפנסיה, החל לעבוד כרופא פרטי ונתמנה לרופא במוסדות שונים.
בנימין יחזקאל יהודה
נולד בבגדאד, בחודש חשון תר"ד (1843), לאביו רבי שלמה (בן הגביר רבי יחזקאל יהודה , נכד הגאון רבי משה חיים שחידש את לימוד התורה בבאגדאד, וחותנו של דוד ששון , אבי משפחת האצילים לבית ששון שבאנגליה, בהודו ובשאנחאי, והוא עצמו, רבי יחזקאל יהודה היה גדול בתורה, מחזיק ישיבה ומלמד בה ומכלכל את תלמידיה העניים, שאחד מהם היה הרב אליהו מאני, רבה של חברון), ממשפחת חכמים ורבנים מנהיגים ונשיאים במשך דורות רבים - ולאמו רימה-ריינה בת ר' פאראג' חיים שהחזיק בתי-ספר וישיבות בעאנה (היא נהרדעא העתיקה), בבצרה ובבנדאד והיה לו אוסף עשיר של אלפי כתבי-יד עתיקים וספרים יקרי ערך, מצאצאי יוסף בן-ששון נשיא, שהיה שר בארמונו של אלפונסו השמיני מלך קשטיליה בשנות 1166-1214.
בן תשע עלה ארצה עם הוריו והתישבו בירושלים. אביו התמסר ללמוד וללמד תורה בישיבת "חסד אל" שיסד בירושלים וקיבל את הספקתו בהרחבה מרכושו הרב שאחיו סחר בו בבגדאד והיה תומך בלומדי ישיבות ובלומדי תורה ובעניים צנועים