ובן 18 החל לעסוק במסחר והיה פעיל בתנועת חיבת ציון ואח"כ בתנועה הציונית.
נשא לאשה את רחל בת אריה ליב לוין. בשנת תר"ס עלה ארצה עם אשתו וילדיו, התישב בירושלים וניהל את הרכוש והעסקים של אחיו.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה גורש מהארץ למצרים כנתין האויב. חזר בתר"פ ויסד בתל-אביב בית-חרושת לסיגריות בשם "אריאל", - זה היה בית-החרושת היהודי הראשון שנוסד אחרי הכיבוש הבריטי.
בפרוץ מהומות תרפ"ט, ביום י"ט אב, כשנודע בתל-אביב, כי שני פועלים יהודים נשארו בבית-החרושת לספירט שבשכונת אבו-כביר ושרויים שם בסכנת מות, התנדב לצאת להצלתם ונסע שמה במכונית בחברת מתנדבים אחרים. בדרך המטירו עליהם מאות ערבים יריות רובים מבין עצי הפרדסים והוא נפצע פצעי מות, ויחד אתו נהרגו חבריו המתנדבים: בנימין זאב בן יצחק ליב גולדברג, משה אפרים הררי (בלומ ברג) ויוסף ברקוביץ, ונקברו בשדרת הקדושים ליד שער בית העלמין הישן בתל-אביב.
צאצאיו: מלכה אשת אברהם אפוטובסקי, נח, צפו רה אשת מרדכי בראון, חנה אשת חגי בן ר' יצחק חיותמן, רבקה אשת מכס רוזן, מנחם, חיים בנציון.
אהרן הלוי רבינוביץ
נולד במיכאילישוק, פלך וילנה, רוסיה-ליטא, בשנת תקצ"ה (1835), לאביו הלל , נכד הרב בעל ה"נהורא" ממיכאילישוק. קיבל חינוך תורני ולמד בישיבות. נלקח לחתן לחוכר-אחוזות עשיר והתמחה בניהול משק חקלאי. אח"כ החל גם הוא לעסוק בחקלאות, ומכיון שברוסיה אסור היה ליהודים לקנות קרקעות, הערים על החוק והיה עורך עם בעלי-אחוזות נוצרים חוזי חכירה לשנים רבות ומנהל את המשק במומחיות למופת. היה גם סוחר ביערות.
בעיר מגוריו סמורגון היה ידוע כאיש ישר ות מים ובעל בטחון, קובע עתים לתורה ותומך ביד נדיבה בנצרכים ובלומדי תורה.
היה חובב ציון נלהב ובשנת תר"ן עלה ארצה עם משפחתו, בעת העליה הגדולה מרוסיה, השקיע את מרבית הונו בקנית אדמת ג'ידרו, במפרץ חיפה-עכו, על-ידי זאב טיומקין, שהיה אז ראש הועד הפועל והמשרד של הועד האודיסאי (חובבי ציון) ביפו. הקניה נתבטלה, כידוע, בגלל החמרת גזירות השלטון הטורקי לאיסור העליה ורכישת קרקעות ליהודים. והפסיד את כספו שהשקיע בקניה.
אך על שאיפתו לא ויתר, ובשארית כספו חכר לו לשבע שנים מאת יעקב מלך שטח בן 160 דונם מאדמת כפר סומל, ליד הירקון והתקין לו שם משק מעורב: תבואות, ירקות, תפוחי אדמה, גפנים, פרדס, רפת ולול. בשדה ובכרם ובפרדס עבדו הוא ובנו הלל ליב , ובחצר וברפת ובלול עבדו אשתו בתיה ובתו מרים , ואת הירקות והחלב היו מוכרים ביפו. שלש שנים החזיק מעמד במשק הרחוק מהישוב ביפו. פעמים רבות פקדו הגנבים את משקו ופעם גנבו את כל בהמותיו, ואחרי שהצליח בעמל רב להחזיר לו את פרותיו ירדה תנובת חלבן, כי הגנבים לא האכילון כראוי. בהיות המקום נמוך, נקוו בו מים ונתהוו בצות שהפיצו את הקדחת, שפקדה אותו ואת בני ביתו לעתים קרובות, ואשתו ובנו אף נספו במחלה זו ולבסוף הוכרחו הוא ובתו (היא אשת ר' יצחק כהן , זקן המורים ברחובות) לעזוב את המקום. קרוביו בחו"ל הפצירו בו שיחזור לרוסיה ויסדרוהו בעסק מתאים, אך הוא נשא את פגעיו באומץ ובאהבת ארץ-ישראל ויסוריה ולא רצה לעזוב את הארץ. אח"כ קנה טחנה, והיה קונה חיטים מאת אכרי גדרה, העסיק נשים יהודיות בברירת החיטים וטוחנן על טהרת העבודה העברית.
בשנותיו האחרונות ישב בירושלים, שקד על לימוד התורה והגיע לזקנה מופלגת, ל-87 שנה.
נפטר בירושלים, ב' טבת תרפ"ב.