ונושאיה. אחרי הרפתקאות רבות הצליח להחלץ משם ובט"ז חשון תרפ"ג הגיע ירושלימה עם אשתו ובתו דינה, ובמשך שלש שנים עבד בתור גזבר "המשכיר" בירושלים.
פרסם הרבה מאמרים ורשימות בעתונות העברית והציונית אף בלועזית למן העתון "הלבנון" ועד עתה (ב"הלבנון" - תרל"ט, מ', מ"א ; "ווסחוד" - תרמ"ד ; "המליץ"; "כתבים לתולדות חבת ציון" - תרמ"ו-מ"ט; "רשומות" ג' - ו' ; "על המשמר"; "בוסתנאי"; "דאר היום"; "הארץ"; "דבר"; "הבקר"; "הציוני הכללי"; "העולם"; "די צייט"), ביחוד זכרונות על אישים ומאורעות וכן ספר "זכרונות" (ירושלים, תרצ"ח) וספר מגלת יוחסין למשפחות שמשי, בן-צבי, ראובני, קלוגאי, מייזלר, סלושץ, כרמון, קבק, קויפמן, ליברמן והקרובות אליהן (ירושלים, ת"ש).
צאצאיו: יצחק בן-צבי ( העסקן והסופר-החוקר הידוע, נשיא הועד הלאומי של כנסת ישראל); אהרן ראובני (סופר וחוקר); שולמית אשת ד"ר יצחק קלוגאי; דינה אשת ד"ר בנימין מייזלר (פרופיסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית).
הרב חיים משה אלישר (חמ"א)
נולד בירושלים, ג' שבט תר"ה (1845), לאביו הרב יעקב שאול אלישר (ה"ישא ברכה", חכם-באשי וראשון-לציון בירושלים, ממשפחת רבנים עתיקה, שמוצאה ממשפחה אשכנזית בשם "וילנה" והתבוללה בין הספרדים במאה ה-18).
למד בחדרים ובישיבות וגם מפי אביו.
בתרי"ט נשא לאשה את וידה בת הרב רפאל מאיר פניז'יל, רב ראשי וראשון-לציון בזמן ההוא. השתלם בשפות ערבית וטורקית והחל לעסוק במסחר, אך הוסיף לקבוע עתים לתורה ונתפרסם כאחד מגדולי הלמדנים.
כשנתמנה אביו לרב ראשי בתרנ"ג מינה אותו לנציגו ב"מג'ליס אידארה" (מועצת ראשי העדות ליד הפחה מושל הפלך) ואח"כ היה חבר המועצה העממית ("מג'ליס עוממי"), וייצג את עניני היהודים בכבוד ובנאמנות. עסק בהספקת מזון וציוד לצבא הטורקי בארץ, מכובד בעיני שרי השלטון, עשה טובות רבות לפונים אליו, בלי הבדל דת ולאום, בהשתדלות אצל השלטונות, קיבל מהממשלה הטורקית את אות-הכבוד "עוסמניה" דרגה ד'. הקדיש הרבה מזמנו לעניני צבור. השתתף ביסודם ובהנהלתם של כמה מוסדות חסד, ביניהם בתי-חולים "שערי צדק" ו"משגב לדך".
אחרי מלחמת-העולם הראשונה פעל למען איחוד העדות השונות בירושלים ולמען ארגון אספת הנבחרים. השתתף ביסוד ועד הרבנים המאוחד של עדת הספרדים בשנות תרע"ט-תר"פ, היה ראשון לציון וראש הרבנים לעדת הספרדים והשתתף ביסוד הרבנות הראשית לארץ-ישראל.
הדפיס אחדים מספרי אביו, בהם שאלות ותשובות ופסקים בשם "שאל האיש" ומצורף אליו "פני חמ"א" (תשובותיו הוא), חיבר והדפיס ספר "משה האיש" (שו"ת על כל חלקי שלחן-ערוך), "כבוד לאיש" (דרושים והספדים ובתוכם חמש דרשות של אביו), ועוד.
נפטר בירושלים, ד' שבט תרפ"ד.
בניו: יוסף שאול, יצחק שמעיה, אליעזר ירוחם (המכונה מורנו), יעקב שמואל, מאיר שלום, דוד חזקיה.
יצחק גולדנהירש
נולד בטרנופול, מזרח-גליציה, בשנת תרי"ט (1859), לאביו יהודה, סוחר. למד בגימנסיה בלבוב. בהיותו בן 14 הכשילו מורה אנטישמי בבחינה, ומפחד להביא הביתה תעודה רעה מהגימנסיה ברח מהבית ובהרפתקאות רבות הגיע עד העיר בוטושאני ברומניה. שם עבד כמתלמד ואח"כ פועל בבית-דפוס, ואח"כ כפקיד אצל עורךדין לא-יהודי. הוא מצא חן בעיני עורך-הדין, שעזר לו להסתדר. בינתים נתחבב גם על יהודי העיר. נשא לאשה בת למשפחה אמידה בעיר ופתח לו מסעדה מהודרת. בין הסועדים אצלו היה אורח קבוע ראש-העיר, שונא ישראל מובהק. פעם גידף ראש-העיר את עם ישראל כטוב לבו ביין וגם לבעל הבית זרק את התואר "ז'ידאן ארור", וזה השיב לו בסטירת לחי מצלצלת. הוא נאסר והובא למשפט אל פני מושל העיר. המושל הוקיר אותו על אומץ לבו בהגנה מעשית על כבוד עמו ויעץ לו לעזוב את העיר, כי קרובי ה"פרימאר" עלולים להתנקם בו ולהתנקש בחייו. הוא עבר לפיאטרה ניאמץ והצליח בעסקים, אבל גם שם נתקל בעלבונות של אנטישמיים וכוחו וידיו לא הספיקו להשתיק את כולם בסטירות-לחי, וכך הגיע לידי המסקנה, שהיהודי הרוצה לחיות בכבודאדם מוכרח לחזור לארצו שלו, וכך התקרב אל התנועה הציונית והיה פעיל בה.
בשנת תרמ"ד נשא לאשה את בתיה בת אברהם אברמוביץ.
בשנת תרנ"ח חיסל את עסקיו ועלה ארצה עם אשתו, השתקע בפתח-תקוה, קנה אדמה ונטע פרדס. בשנת 1902 נבחר לסגן ראש ועד המושבה (אז היה ר'