כשנעזבה המושבה בשנת תר"מ מרוב יושביה בגלל הקדחת ואנשים שונים, ואף בלתי מוסמכים לכך, וחברות שצצו בירושלים החלו עושים מסחר של תרמית באדמות פתח תקוה, פרסם אזהרה בשם חברת פתח תקוה ב"המליץ", בה הודיע שאין כל ערך לעסקים הללו ואין אדמה למכירה לשם ספסרות, רק מי שרוצה להתישב ולעבוד באמת יוכל לרכוש קרקע אצל החברה. היה בין גבאי הת"ת וישיבת עץ חיים. בתרנ"ה נשלח לאנגליה בשליחות לטובת מוסדות החסד בירושלים ומלא את שליחותו בתנאים חמריים קשים.
נפטר בירושלים, י"ז כסלו תרנ"ט.
שלמה ויינשטיין
נולד בסטולין (מחוז פינסק), ר"ח אלול תרל"ב (1872), לאביו מאיר ולאמו פשה לאה . למד בחדר, בישיבה ובבית-מדרש. אביו היה שוחר ציון ותיק עוד מלפני היות תנועת "חיבת ציון" ברוסיה. היה בידידות ובחליפת מכתבים עם האדמו"ר ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ שבפרוסיה (מאבות ההתעוררות למען ישוב ארץ-ישראל וממבשרי חיבת ציון). ב-1874 עבר עם כל משפחתו בת 9 נפשות את הגבול האוסטרי לברודי, כהכנה לעלות לא"י. ב-1881 נסע עם משפחתו בת 8 נפשות מברודי ללבוב, על מנת להמשיך ולנסוע דרך טריאסט ליפו, וכפי המדובר בינו ובין הרב שמעון סופר (שרייבר, נכד החתם סופר ) מקראקוב, היו צריכים לנסוע ארצה ביחד, אך בגלל עיכוב פתאומי של הרב סופר דחה גם הוא את נסיעתו "לימים אחדים", שארכו 9 שנים, וב-1890 עלה ארצה כנתין אוסטריה ובן כולל לבוב עם משפחתו בת 4 נפשות, ובכללם שלמה, והשתקעו בירושלים.
שנתים למד בירושלים בבית-מדרש, אח"כ עסק 4 שנים במסחר המשקאות, וכן התקרב לחוגי המשכילים והלוחמים לחידוש פני החיים, היה מקורב להרי"ד פרומקין , הרי"מ פינס ואליעזר בן-יהודה . השתתף ביסוד החברה "ישוב ארץ הקודש", שמטרתה היתה להעביר צעירים מהישוב הישן שבירושלים לחקלאות על טהרת הקודש וניסתה לרכוש למטרה זו את אדמת כפר סבא, שכבר היתה שייכת לבנקאי מנדלסון מבירות, אך עדיין היתה שוממה. הוא היה מזכיר החברה והשתתף בהנהלתה.
מתרנ"ט עסק במשך 15 שנה בהוראה ביפו במשמר הירדן ואח"כ בסג'רה. במושבה זו היה אח"כ חקלאי במשך חמש שנים. בשנות מלחמת-העולם הראשונה היה נציגה של המושבה סג'רה ולפעמים של מושבות הגליל התחתון לפני השלטונות הצבאיים. כשנתגלתה המחתרת העברית "נילי" והשלטונות שפכו את חמתם על הישוב העברי נאסר גם הוא, ישב 17 יום בכלא בנצרת וסבל יסורים קשים.
אחרי המלחמה נתמנה למנהל בנק הלואות בטבריה ואח"כ המשיך בתפקיד זה בחיפה עד שפרש לפנסיה בשנת 1938. בטבריה שימש כנציג ועד הצירים וקיים יחסי ידידות לטובת הישוב העברי עם המופתי המקומי ועם נכבדי הערבים ונזדמן לו להציץ לאחורי הפרגוד של מעשי השטנה וההסתה של סוכני מעצמה זרה, ששיסו את הערבים להתנפל על היהודים כדי להחליש את עמדת היהודים ולחזק את שלטון עצמם בארץ, ועלה בידו לפקוח את עיניהם של נכבדי הערבים שיראו, כי לא לטובתם מתכוונים ידידיהם המשסים אלא לטובת עצמם ולרעת תושבי הארץ מכל העדות.
בחיפה התמסר, ביחוד מאז צאתו לפנסיה, לעסוק בצרכי צבור כיו"ר משפט השלום העברי, חבר הנהלת "אהל שם", חבר הנהלת חברת גמילות חסדים, חבר המועצה של התאחדות הציונים הכלליים, ועוד.
פרסם מאמרים ושירים בעתונים "החבצלת", "הצבי", "הצפירה" ובקבצים שונים, בחתימת שמו המלא ולפעמים בכינויים "שושן הבבלי" או "שן". בתרנ"ז פרסם בירושלים בשמו המלא ספר שירים בשם "נגינות ציון", שהכיל ברובו שירים מלוקטים, נוסף על שירי עצמו.
צאצאיו: לאה, שמעון, תקוה אשת יוסף אילוז, מנוח, עמיאל, עמיהוד, יקיר.
מנשה חי אלישר
בן הסוחר והעסקן הידוע יצחק שמעיה. אמו רוזה בת השר יוסף ביי נבון (שהיה בעל הזכיון לבנין הרכבת יפו-ירושלים ומגואלי קרקעות לישוב העברי). נולד בירושלים, א' תשרי תרס"ב (28.9.1901). התחנך בבית הספר "דורש ציון", בביה"ס אליאנס ובביה"ס הריאלי בחיפה. סיים את הליציאום הצרפתי שבקהיר, מוסמך למשפטים מביה"ס הממשלתי בא''י.
בהיותו תלמיד הליציאום הצרפתי ב-1919 השתדל והצליח בעזרת ד"ר ויצמן והפרופ' סילוון לוי מועד הצירים הראשון, שהממשלה הצרפתית תכיר בשנת 1920 בשפה העברית כשפה חיה לבחינות הבגרות. בשנת 1930 נשא לאשה את רחל בת בנימין קוקיה מירושלים.
בשנת 1937 השתתף במשלחת המדינית למצרים עם עמיאל, עמיהוד, יקיר. סגן נשיא של לשכת המסחר בירושלים החל משנת 1933, חבר "הועדה הממשלתית החקלאית לשיווק וכלכלה", חבר "ועדת המשקאות הממשלתית'', חבר