כה פקד עליו בלוך להעביר בן-לילה את הצריפים למושבה החדשה. הוא דחה את הדרישה הזו בטענה שמחובתו היה רק להכין את הצריפים ואילו ענין ההובלה אינו נוגע לו. בתגובה לזה ביקש בלוך לנכות סכום הגון משכרו, כ-150 נפוליון-זהב. הוא הציע לו לפנות לבוררות או לרבנות, אך לא נענה. אז הגיש עצומותיו בפני הרב נפתלי הרץ ביפו וכתוצאה מפנייה זו הוזמן בלוך לדיןתורה. הזמנה זו העלתה את חמתו של פקיד הבארון על הנגר והוא גזר על הרופא ועל בית-המרקחת, שלא יגישו לו את שרותם ועל הנהלת בית-הספר ציווה שלא יקבלו את ילדיו ועל כל בני המושבה אסר להשכיר לו דירה. גזירה זו גרמה לו סבל רב, אך הוא לא נרתע ותבע מהרבנות שיוציאו פסק-דין שלא בפניו של בלוך, אבל נתקל בסירוב. ביום-פורים אחד פגש אדם אלמוני את ילדיו כשהם לבושים מסכות ושאלם אם מבקרים הם בביה"ס. כאשר השיבו בשלילה ולאחר שבירר מי הנם, הלך האיש לבית ההורים והציג את עצמו כ"מיסטר מיייאר" (יש אומרים שהיה ממשפחת רוטשילד), שוחח עם האב וחקר לפשר הענין. בצאתו הבטיח שתבוטל הגזירה ואמנם כעבור זמן מה הודיעה לו הפקידות על ביטול כל האיסורים כנגדו.
נפטר בי"ד אב תרפ"ט ונקבר בראשון-לציון.
צאצאיו: גנסיה אשת אריה פרשקובסקי, חנה אשת משה ברגר, רבקה אשת יצחק ניימן, אסתר אשת זאב וינדמן, יצחק (ממיסדי התזמורת הראשונה בראשל"צ), יעקב , דוד ובן-ציון .
ד"ר יוסף משה ואלירו
נולד בירושלים, ג' כסלו תרמ"ג (14.11.1882), לאביו חיים אהרן (ראש הבנק ואלירו, שנוסד על-ידי אביו יעקב והיה חלוץ הבנקאות לקשרים עם ארצות המערב בארצנו, נדבן, ראש העדה הספרדית וגואל קרקעות בסביבת ירושלים העתיקה).
למד בחדרים ובבית-הספר של חברת כי"ח (אליאנס), ואח"כ במחלקה המכינה של "הסמינר הישראלי" בפאריס. התמחה בעבודת פקידות בנקאית אצל אביו בירושלים ובבנק פאריסאי, בבורסת פאריס ובעסקי קומיסיון שם, ואח"כ שוב בבנק של אביו, ובשנות תרס"ו-ס"ז בסניף הירושלמי של הבנק העותומני (היחידי שקיבל הנחה ושחרור מעבודה בימי שבת וחג). ושוב עבד שנה אחת כפקיד ומפקח בבית חרושת למכוניות בצרפת, ובסוף תרס"ח נרשם ללמוד במחלקה למשפטים באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. שם השתתף ביסוד האגודה לתרבות לאומית "ישראל" של הסטודנטים היהודים והיה בה מזכיר-כבוד ואח"כ נשיא (באגודה זו היו פעילים טובי הסטודנטים הארצישראליים, וביניהם בלט הד"ר יצחק אפשטיין בהרצאותיו שנשא בה). באותו זמן השתתף גם ביסודו ובפעולותיו של "קלוב ליבראל עותומן" (מועדון הסטודנטים נתיני טורקיה בני עמים שונים לשם פיתוח ידידות ואחוה בין כל עמי הממלכה).
בתרע"ב הוכתר בתואר דוקטור למשפטים וחזר ארצה ובתרע"ג נסע לרוסיה ונשא לאשה את ד"ר לאה בתיה שייקביץ בת צבי הירש ממינסק, שלמדה רפואה בלוזאן והשתתפה ביסודה ובפעולותיה של אגודת "ישראל" הנ"ל. (נולדה במינסק, י"ד שבט תרמ"ו. בירושלים היתה פעילה בויצו, באגודת גמילות חסדים, באגודה למלחמה בשחפת, בועד מס החירום, בבית ליולדות מעדות המזרח, חברה פעילה - ושנה אחת גם נשיאה - בלשכת "בנות ברית", במפעלי חסד ומפעלי צבור שונים. - נפטרה בירושלים, כ"ז אב תש"ג).
בחורף תרע"ד התישבו בקאהיר ועסקו כל אחד במקצועו: הוא כעורך-דין והיא כרופאה. בקיץ תרע"ד הוזמן ליועץ משפטי של בנק אפ"ק ביפו. בסוף תרע"ו חזר לירושלים, נתמנה במקום אביו הזקן לחבר ב"סינדיקט החיטים" (הועד הצבורי-הממשלתי להספקת חיטים ולחם לתושבים בעת מצוקות מלחמתהעולם הראשונה). בתרע"ז אמר המצביא ג'מאל פחה לגרש את אביו לדמשק, במהלך גירושי ראשי העדות ופעיליהן מתוך רשעות ומבוכה מלחמתית, אך בהתחשב עם גילו המופלג של אביו הסכים בסוף לגרש אותו במקום אביו.