הקרקע בהשקעות הון ביד רחבה ואף קנה מערבים קרקע נוסף, ולפי הוראותיו בטלגרף חיסלה אשתו את עסקיו והביאה את מחצית הונו הגדול (ומחציתו נשארה בבנק הממלכתי הרוסי ואבדה לנצח). בעת מלחמת-העולם הראשונה ויתר על הנתינות הרוסית והתאזרח.
כשנתים אחרי המלחמה עזב את גדרה בגלל אסון במשפחה והתישב בתל-אביב. כאן סיפק במשך שש שנים בקבלנות את שרות הנקיון ואת החזקת סוסי המשטרה העירונית. העלה ארצה במשך הזמן רבים מקרוביו ומקרובי אשתו ועזר לביסוסם הכלכלי. אך את יעודו העיקרי מילא בגאולת קרקעות להתישבות עירונית וחקלאית. הוא קנה את הקרקעות שעליהם נוסדו שכונות שפאק (עכשיו רחוב בילו והסביבה) ומונטיפיורי בתלאביב וחילק אותם למגרשים. כן גאל עוד קרקעות רבים. בתל-אביב : שכונת עובדים (ליד שדרות הקרן הקיימת), מרח' המלך ג'ורג' עד הירקון, מרח' בן-יהודה עד הים והירקון, אדמת גן מאיר וגן הדסה, פרדס אבוכדרה ועוד, בסך-הכל קרוב ל-1500 דונם ; כרם סמאווי בבת-ים (63 דונם), 2800 ד' מקרקעות הכפר שייך מוניס. שטחים חקלאיים : בכרכור כ-1500 דונם, באבן יהודה כ-4000 דונם, בהרצליה 700 דונם, מאדמת כפר קבאב (בנפת רמלה) כ-1000 דונם, אדמת ג'וערה (קיבוץ עין השופט) כ-4500 דונם, מכפר טייבה כ-500 דונם (השייכים כעת לעין-ורד ולתל-מונד), 1500 דונם להגדלת שטח רוחמה, ובקרבת גבול מצרים 43.000 דונם. חוץ מזה התקשר בקניות בקאלאנסאווה ובטייבה, שלא יצאו לפועל. בעסקים אלה "השתחרר" מחלק גדול של הונו, אך זכה לראות בשכר עמלו את התרחבות הישוב בארץ.
צאצאיו: לאה, יצחק .
שלום זוסיא חיותמן
נולד בפרילוקי, אוקראינה, כ"ג כסלו תרל"ו (1876), לאביו ישראל , מצאצאי רבי זוסיא מהוניפולי מתלמידי הבעש"ט ולאמו חנה , למד ב"חדר" ובשנתו ה-15, בשנת תר"ן, עלה ארצה עם משפחת אחיו יצחק (הוא יצחק חיותמן ממיסדי תל-אביב).
באותו זמן גזרה הממשלה הטורקית לא להרשות כניסת יהודים מרוסיה ומרומניה לארץ-ישראל, וכשהגיע באניה לחוף יפו לא נתנוהו שלטונות הנמל לעלות על החוף וצווהו לחזור לרוסיה. אך הפועל-המשורר נח שפירא (מחבר השיר "יה-חי-לי-לי עמלי") ואחדים מחבריו הפועלים השתדלו והצליחו בעמל רב למצוא ספן ערבי, שבחשכת הלילה הגניב בסירתו את העולים ה"בלתי חוקיים" מהאניה לחוף עג'מי, וכך הוכנס הנער שלום זוסיא לארץ-ישראל.
נשא לאשה את פרומה בת דניאל בנדל, מראש-פנה. יצא לבקש עבודה בראשון לציון והפקיד בלוך , מנהל המושבה ושליטה העליון מטעם הבארון רוטשילד , קיבל אותו לעבודה ומסר לו צמד סוסים לחרישה, ועד מהרה התמחה בעבודה בחריש, בעידור ובהוצאת היבלית. זמן-מה עבד גם ביקב. כשנתמנה אחיו יצחק בתרנ"ג לעוזרו של מאיר דיזנגוף ביסודו ובניהולו של ביתהחרושת לזכוכית בטנטורה, עבר גם הוא שמה. בימי יסוד המפעל היה שומר לילה ומשהחלה בו העבודה היה מהפועלים האחראים ביותר. עליו הוטל ללמוד מהמהנדס הצרפתי ומהפועלים המומחים שהובאו מצ'כיה את סודות המקצוע, והוא התמחה בזמן קצר בהכנת דפוסי החרם לעשית הבקבוקים ונשאר לעבוד בכך במקום הפועלים הזרים שחזרו לארצם. קדחת הבצות שבטנטורה תקפה את רוב הפועלים וגם הוא חלה פעמים בקדחת צהובה ותודות לטיפולו המסור של הד"ר הלל יפה , נשאר בחיים.
אחרי סגירת המפעל בטנטורה עבר לעבוד כפועל בזכרון-יעקב, אך שינוי-אקלים זה לא הספיק לרפאותו כליל מחזרות הקדחת והרופאים יעצוהו לצאת לזמן-מה לארץ אחרת. הוא יצא לאמריקה אל אחיו משה , אך געגועיו אל הארץ לא פסקו, ואחיו יצחק, שהתנחל במטולה בין הראשונים, האיץ בו גם הוא במכתביו שיחזור ארצה. בתרנ"ט חזר ועבד כפועל בראש פנה ובמטולה, ובתר"ס קיבל משק במטולה באמצעות מר ספורטה , מנהל מושבות הגליל מטעם הבארון בראש-פנה. היה פעיל במשקו ובעניני הצבור במושבה ופעמים אחדות נבחר לועד, וכן היה פעיל בשמירה ובהגנה במטולה ואח"כ בתל חי. בתרס"ז יזם יחד עם עוד חמשה אכרים לנהל משק-שלחין שיתופי. לשם כך ביקשו וקיבלו מהפ