בודה, אחרי התעמלות-בוקר ורחיצה במים קרים בחורף כבקיץ, ברכיבה על חמורו, מבלי להגרר לאופנה החדשה של נסיעה במכוניות.
בפרעות מאי 1921 נבחר לראש ועד ההגנה במושבה.
גם בעבודתו הצבורית שמר על הפשטות והיושר והתועלת המעשית מתוך חשבון קפדני, סדר, קימוץ בדיבורים וקימוץ בכספים. בשנת תרצ"ב נבחר לראש המועצה המקומית, ואחרי תקופה של התנצחות בין הסיעות הכניס סדר בניהול עניניה. בתקופת נשיאותו נערכה ברוב פאר ושמחה חגיגת יובל החמשים של המושבה, כן נסלל הכביש ברחוב רוטשילד מהכביש הראשי לבית-הכנסת הגדול. בתרצ"ג-צ"ה היה ראש הועד החקלאי, ובתרצ"ו ראש המועצה החקלאית, בתרצ"ז היה חבר במועצת סינדיקט הכורמים, ממיסדי המוזיאון לזכר הבארון, בנין בית המכבי וכו'.
תמיד היה בריא ושקדן בעבודתו, רק בסוף ימיו חלה ובהרגישו כי קצו קרב רכב על חמורו לסייר את נחלתו ולהפרד ממנה, קרא לבניו וצוה עליהם לשמור על הנחלה לבל יגרע ממנה וכן השאיר להם הוראות בדבר הזיבול בפרדסים ובכרמים.
נפטר בראשון לציון, ט' שבט תרצ"ז.
צאצאיו : עזרא, חנה אשת יששכר צידקוב ואלחנן (נולד לו מאשתו השניה, מאשה לויצקי, רופאתשנים).
פסח אוירבוך
נולד לאביו משה אריה ולאמו פייגה , בכ"ה טבת תרל"ח (1878) בעיר קישינוב עיר הבירה שבביסרביה.
אביו היה סוחר, והתיחש למשפחת המהרש"א.
למד מתתלה ב"חדר", ואח"כ נמסר לבית ספר עברי ממשלתי, ושם קנה לעצמו מלבד ידיעות בספדות ובתרבות העברית גם ידיעות כלליות.
בשנת 1897 נהיה למורה, ועד מהרה יצא לו שם של מורה טוב. הוא נתמנה למורה בבית ספר בקישינוב, ובתפקיד זה עמד עד 1905.
באותה השנה שבה נכנס להוראה (1897) נתכנס הקונגרס הציוני הראשון, ואוירבוך, שקודם לכן היה חובב ציון, נהיה לציוני מדיני. כשיסד הד"ר ברנשטיין-כהן את "לשכת הפוסטה" שלו, נתמנה למזכיר עברי, והיה כותב בעברית את מכתבי החוזר של הלשכה הנ"ל. בלשכה זו עבד שלעמלק"פ עד 1901.
באותן השנים התחיל לכתוב בעתונים העברים ונהיה לסופרם המיוחד של "המליץ", "הצפירה", "הזמן", "הצופה" וגם של העתון האידישאי "דער פריינד". הצטיין ביחוד בכתבות שלו בעתונים הנ"ל בזמן פרעות קישינוב, שפרצו בשנת 1903, באביב, ביום האחרון של פסח. וכשבא לקישינוב ח. נ. ביאליק בתור שליח ועד העזרה, עזר לו פ. אוירבוך הרבה מאד באיסוף החומר ועיבודו. מאז נתקשר בקשרי ידידות עם ביאליק ועם כל חבורת הסופרים שבאודיסה.
כשנוסדה בקישינוב האגודה הראשונה של "צעירי ציון" בשם "התחיה" היה מראשוני המיסדים של התנועה והיה חבר ועד הקהלת שם.
בשנת 1905 יצא מקישינוב לניקולאיב, שם נתמנה למנהל התלמוד-תורה. שהה שם עד 1908.
בשנת תרס"ח עזב את ניקולאיב ויצא לארץישראל. בהגיעו ליפו נכנס תיכף להוראה בבית הספר לבנים מיסודה של חברת "עזרה".
בבי"ס הנ"ל נתמנה למורה במקצוע הטבע. בימים ההם היה המקצוע הזה הקשה . ביותר להוראה בעברית, אבל הוא לא נרתע מהקושי שבדבר. עשה לילות כימים וסדר את שעוריו בצורה כזו, שנתקבלו בסבר פנים יפות ובחבה ע"י התלמידים שלו.
עשה רושם טוב מאד על התלמידים במראהו החיצוני, בגובהו התמיר, בשערותיו המגודלות והסדורות יפה, בפניו הצחות, בעיניו הכחולות והמבריקות. על חבריו להוראה השפיע בנועם הליכותיו וביחסו האצילי והמכובד אליהם.
תודות להצלחתו בהוראה עלה מדרגה לדרגה בבית הספר, עד שנעשה לאחד המורים החביבים על כולם. בשנים 1910-1908 נבחר לחבר בועד מרכז המורים בארץ ישראל.
בשנת 1909 נשא לאשה את רבקה בת צבי , אחי מאיר דיזנגוף .
כשפרצה מלחמת השפות בשנת 1913 עזב את משרתו ועבר להורות בבית הספר לבנות ביפו שנוסד ע"י מרכז המורים וההסתדרות הציונית. ועד 1919 היה מורה בבית ספר זה.
פרסם הרבה מאמרים בשאלות החנוך. זמן מה היה מעורכי "החנוך" והמפריד, "דעת". פרסם הרבה ספורי טבע ואגדות בעתונות הילדים: "עולם קטן", "השחר", "מולדת", "דבר לילדים" וכו' בשמו ובפסבדונים: א. ברוך ופלוני אלמוני.
בשנת 1916 פרסם בהוצ' "קהלת" ספר חשוב על "תורכיה" (גיאוגרפיה על ארצות האימפריה התור