בן י"ח עזב את פוצ'פ ועבר להיות אכסטרן בהומל, שם ראה תיאטרונים ממש, ובלבו מתחילה לבעור קנאה לתיאטרון עברי, כדוגמת התיאטרונים שראה ושמע בהומל.
בשנת 1903 עלה לא''י והיה מחלוצי ה"עליה השניה". בוינה נפגש עם ישראל בלקינד, שהעלה באותו פרק הזמן לא"י את יתומי קישינוב וקבל על עצמו להיות מורה בביה"ס שעמד לפתוח. אך כשבא לארץ לא האריך ימים ב"קרית ספר" ואחרי שעבד שבועות מספר במוסד בראשון לציון ובשפיה עזב את ההוראה ועבר לרחובות להיות פועל. אך גם בעבודה זו לא התעכב, כי הוזמן לקבל על עצמו את ההוראה וגם את ההנהלה בבי''ס בנס ציונה. משם התגלגל שוב לרחובות, ומרחובות - ליקב ראל"צ.
ברחובות מצא לו כר להתחלה של פעולה תיאטרונית: מתחילה השתתף בהצגות לילדים ואח"כ כשהתרכזו במושבה זו כוחות נוספים השתתף גם בהצגות לגדולים. שמו כשחקן יצא לו בכל הסביבה, וכשהנהלת בית הספר לבנות ביפו החליטה לסדר הצגה לשם כסוי הגרעין, הוזמן להשתתף בהצגה שבחרו - "אוריאל אקוסטה" - בתפקיד הראשי. אחרי הכנה מרובה הוצג המחזה בהצלחה רבה בבית קפה ערבי ביפו.
כעבור שנה וחצי נוסדה ביפו "אגודה של חובבי הבמה העברית'', שהציגו את המחזה "היהודים" לצ'יריקוב, ואחר כך הציגו את המחזה "השדוכים" של גוגול, "יצא וחזר" של אש ; "מלחמה ואהבה" של ארנו בתרגומו של ליובושיצקי, "בגלל האושר" של פשיבישבסקי, "היחוס" לש. אש. ד"ר שטוקמן לאיבסן. ובכל ההצגות הללו היד, מראשי השחקנים ומילא את התפקידים החשובים ביותר.
בשנת 1912 יצא לפולין, ושם אחרי פגישה בורשה עם המשורר יצחק קצנלסון התחיל לסובב עם להקה עברית מלודז בכל ערי פולין הראשיות. בלהקה היו: אהרן פראנק, צפורה קצנלסון (אחות יצחק), זסלבסקי ועוד.
בפולין נפגש בפעם הראשונה עם נ. ד. צמח והתחילו שניהם ליסד את "הבימה" ושם פגשו את חנה רובינא, שהוזמנה להשתתף במחזות, שהוצגו אז : "השיר הנצחי" למרק ארנשטיין, "השדוכים" לצ'כוב וכו' ב-1914 נשא לאשה את ברטה בת יחיאל הלר, מצאריצין.
עם פרוץ מלחמת 1918-1914 התפזרה הלהקה ויחד עם צמח הגיע למוסקבה. במוסקבה בשל הרעיון על יצירת תיאטרון עברי מודרני ונוצרה "הבימה", שהיה. ממיסדיה הראשיים ביחד עם צמח ורובינא .
בשנת 1922 ארגן בברלין את התיאטרון הא"י (התא"י).
בשנת 1923 יצא לארץ ישראל דרך ברלין, וכאן המשיך בפעולות התא"י (התיאטרון הארצישראלי) ומילא בו תפקידים של במאי ומנהל. בין הצגות התא"י : "בלשאצר", "חלום יעקב"' "המבול", "הדבוק"' החילה המדומה".
בשנת 1928 נכנס ל"הבימה", שהגיעה אז לא"י, ומאז חבר הוא ב"הבימה". תפקידיו העיקריים ב"הבימה" היו: "סנדר" (ב"הדיבוק" - הבימה), "הצדיק ממירופול" ב"הדיבוק" - התא"י) גריגורי ("כבלים"), וון דר סטאאטן ("אוריאל אקוסטא"), דוד נח ("ילדי השדה"), מיור ליקונדה ("הלהבה הקדושה"), דוד שפירא ("קשה להיות יהודי"), "מרמלדוב" ("החטא ועונשו"), פולוניוס. ("המלט") ועוד.
מלבד תפקידיו כשחקן "הבימה" הוא מפרסם מזמן לזמן רשימות, פיליטונים, בקורת תיאטרונית וזכרונות בעתוני א"י וחו"ל, בשמו המלא וגם בפסידונימים : בר נתן ובר-חלפתא, אסתרין, קורא, כסא מספר 36. ועוד.
מאמריו על התיאטרון ובפרט זכרונותיו על הבמה, העברית כתובים בכשרון ובלבביות.
ב-1946 יצא לאור ספרו "דרכי עם התיאטרון העברי" (1905-1926) הוצאת הקבוץ המאוחד. מנהל ועורך מסיבות לילות שבת מטעם "הבימה" צאצאיו: צפרירה אשת יצחק ספקטור, אסתר (תלמידת האוניברסיטה בירושלים, סופרת בשם אסתר בת אביחיל).
יוסף ליברמן
נולד ביפו, י' תשרי (יום כפור) תרנ"ח (1897), לאביו זוסיא .
למד בתלמוד-תורה "שערי תורה" ואח"כ בגימנסיה. "הרצליה" ביפו ובתל-אביב.
בשנה הראשונה של מלחמת-העולם הראשונה עבד כמורה עברי בבית-הספר בדמשק והיה מחלוצי החינוך העברי בבירת סוריה. אחרי שנת הוראה אחת חזר לתלאביב והתמסר לפעולות הצעירים להקלת המצוקה בין התושבים היהודים. בעת הגירוש הכללי של יהודי יפו ותל-אביב באביב תרע"ז טולטל למושבות השומרון ועבד בפלוגות-עבודה למען הצבא כדי להנצל מן הגיוס. התלאות והנדודים בתנאי הזמנים הקשים ההם חתרו תחת בריאותו, אך הוא לא הרגיש בכך והיה אותו צעיר מתלהב ומתמסר לכל פעילות לטובת הצבור, כמו מקודם.