ידיעותיו ובחרו בו לועד תל-אביב. הוא הראה שלא טעו בו בוחריו, מכיון שהצטיין בידיעותיו הפיננסיות והכלכליות, וכשנוסדה מועצת עירית תל-אביב נבחר לחבר העיריה מטעם בעלי הבתים ובעלי המגרשים. נאומיו והערותיו הקולעים עשו תמיד רושם, הוא ישב במועצה זו משנת 1923 עד 1926. באותן השנים פרסם הרבה מאמרים בעתונות הא"י ("הארץ" -ו"דאר היום") בשאלות מוניציפליות, כלכליות וכספיות, ותמיד הצטיינו מאמריו בידיעת הענינים ובכשרון הבטוי שלהם.
עם התחלת תקופת הבנין בתל-אביב בפרט ובכל הארץ בכלל החליטה ההסתדרות הציונית ליסד בנק אפותיקאי בארץ ונתמנה למנהלו בשנת 1922 ושירת בתפקיד זה עד 1935.
בשנת 1929 התמסר לעזרת פליטי המאורעות.
אחרי שהתפטר (בש' 1935 מטעמי בריאות) מהבנק האפותיקאי נבחר ליו"ר הנהלת בנק למלאכה בתל-אביב. מלבד העבודה בבנק התמסר לעבודות צבוריות שונות ונתן הרבה מכוחו ומרצו בבנין בית חולים לחולי רוח. עזר הרבה בעצותיו להסתדרות בעלי בתים לביסוס בנק בעלי בתים.
נפטר ח' אלול תש"ד בירושלים ונקבר בתל-אביב.
איטה ילין
נולדה ברוזינוי, פלך גרודנה, רוסיה הלבנה, י"ז כסלו תרכ''ט (1868), לאביה העסקן והסופר-ההוגה ר' יחיאל מיכל פינס ולאמה חיה צפורה בת הגביר העסקן והנדבן ר' שמריה לוריא ממוהילוב, חתנו של רבי הלל ריבלין משקלוב, ממיסדיו וראשיו של הישוב האשכנזי בירושלים. נתחנכה חינוך יהודי וכללי ב"חדר" לבנות וחינוך לאומי בבית ההורים. השפיעה עליה הרבה זקנתה חנה בת ר' הלל שבביתה בילתה בילדותה.
בשנת תרל"ט נתמנה אביה למנהל פעולות "קרן משה מונטיפיורי" בארץ-ישראל ועלה ארצה ואחרי שנתים וחצי באו בעקבותיו אשתו ובנותיו (היא היתה הבת השניה. הבכירה היתה שרה רחל) יחד עם עולי "קבוצת הביאליסטוקאים" שבאו להתנחל בפתח-תקוה ולחדש בה את הישוב.
בזמן הראשון סבלה מאד ממחלת עינים, שהיתה נפוצה אז מאד בארץ, והרופא הירושלמי יצחק מנדלזון היה מרפא אותה בטיפות שהכין בעצמו. למדה מהגברת מאיר מלאכות-יד של תיקוני בגדים וגרבים. הסתגלה לתנאי החיים הקשים במשק הבית, וכשארגן אביה את הבילויים המגורשים ממקוה ישראל לקבוצת "שהו" ("שיבת החרש והמסגר") ללימוד מלאכות בירושלים, היתה עוזרת להם בעבודות להקל את קשי חייהם.
באלול תרמ"ה נישאה לדוד ילין והיתה לו עוזרת וחברה נאמנה כל ימי חייו, השתתפה בכל פעולותיו הצבוריות ונשאה ברצון בעול משק הבית וגידול הילדים, כדי שבעלה יהיה פנוי בלי הטרדות והפרעות לעבודתו החינוכית ולפעולותיו הצבוריות, הספרותיות והמדעיות.
משיסדה אמה את אגודת "עזרת נשים" וקבלה לידה את בית-המחסה לחולי-רוח (בשנת תרנ"ד), עזרה לה בעבודות ניהול האגודה והמוסד, ומשנת תרע"ב ואילך שימשה בנשיאות זו במקום אמה, העלתה את בית-המרפא במשך 25 שנה למדרגה גבוהה מבחינה רפואית, עמדה על משמר קיומו אף בזמנים הקשים ביותר, כשחברותיה בהנהלה כמעט התיאשו מחמת חוסר כספים להחזקתו ועול החובות. היתה נוסעת בכל שנה לערים ולמושבות בארץ והגדילה את מספר החברות והתומכים ואף לארצות-הברית נסעה לטובת המוסד והצליחה ליסד שם חברה-בת ל"עזרת נשים" הירושלמית ולהשיג תרומות למוסר. וכאשר אמרו השלטונות הטורקיים, בימי מלחמת-העולם הראשונה, להחרים גם את בנין בית-המחסה לחולי-רוח - בין שאר בניני הצבור שהחרימו - לצרכי ביתחולים צבאי, זרקה בפני מנהל מחלקת-הבריאות את מפתחות המוסד, שהוא עצמו יוציא את החולים אל הרחוב, ובתגובה אמיצה זו הצילה את המוסד מנישול ומחורבן. כן שקדה להקל את הסבל של תושבי ירושלים, טיפלה בחולים במגפת טיפוס הבהרות שפרצה בעקב הרעב והמחסור, ולא נרתעה מפני סכנת ההתדבקות. ביחוד שקדה להמציא מזון ותרופות למשפחות התימנים הרעבים והחולים בשכונת "משכנות'' הקרובה לביתה.
באדר תרע"ז הוגלתה לדמשק בעקבות בעלה ומשפחתה שהוגלו שמה קודם לכן בפקודת המצביא ג'מאל פחה, ולאחר שבועות מעטים, ב' ניסן תרע"ז, שיכלה שם את שמריהו בנה, שמת מטיפוס הבהרות.
עוד לפני המלחמה השתתפה ביסודו ובהנהגתו של המעון ובית המלאכה לבנות ישראל בירושלים (בשנות תר"ע-ע"ד), בשביל בנות למשפחות חרדיות, שהוריהן סירבו לשלחן לבית-ספר. בשובה ירושלימה אחרי המלחמה המשיכה בפעולתה הצבורית ב"עזרת נשים" ובשאר המוסדות, כגון חברת גמילות חסד (מתרפ"ח), לשכת בנות ברית "בת ציון" (היתה נשי