בתור דקן ופרופיסור ובתפקידים אלה שימש עד 1932.
בשנת 1932 חזר לארץ להשתקע ונכנס לעריכת ה"בוסתנאי", בתפקיד זה שימש עד שנסגר השבועוו באוקטובר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה.
בשנת 1933 כש"דאר היום" עבר לחבר עסקנים ישוביים, נתמנה לעורך העתון. בעריכתו באו שנויים רבים לטובת העתון, והשתתפו בו סופרים משעור קומתם של א. דרויאנוב, משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ, י. ח. רבניצקי ועוד.
כשנוסד בסוף 1935 העתון היומי "הבקר" היה עורכו הראשי במשך ששת החדשים הראשונים.
בשנת תש"א יסד על יד "מסדה" בהשתתפות מוסד ביאליק הוצאת ספרים בשם "לגבולם" לשם תרגום מיטב יצירותיהם של יהודים בשפות לועזיות. בהוצאה זו יצאו עד היום עשרה ספרים בעריכתו, מהם שני כרכים מכתבי הפרוזה של היינה, שניתרגמו על ידו. בעד התרגום קבל "פרס טשרניחובסקי" בשנת 1944.
אחרי פטירתו של י. ח. רבניצקי (1944) הוזמן להיות. העורך של הוצאת "דביר".
ד"ר משה מינץ
נולד בבריסק דליטא, שנת תר"כ (1860). קבל חנוך מסורתי ואח"כ בבי"ס תיכוני ולמד באוניברסיטה במוסקבה ובמכון הווטרינרי בחרקוב- היה מראשוני ביל"ו וממכווני פעולותיה בגולה ובארץ בימי הייסוד וההיאחזות במולדת. יצא מרוסיה לא"י עם הבילויים הראשונים, אבל בדרך נתעכב בקושטא ומילא שם שליחויות כאחד מששת חברי ועד ביל"ו שהוקם בבירת תורכיה לשם ניהול מו"מ מדיני עם השלטון התורכי ("השער העליון") ולהדרכת אגודות ביל"ו ברוסיה. נטה לפעולה מדינית ותלה תקוות בהמלצותיו של עוסמן פחה, גבור פלבנה, שהיה שבוי ברוסיה ונתידד עם אחדים מראשי ביל"ו. אף קיווה להיעזר בסיר אוליפנט במאמציו המדיניים, אך לא נתיאש כאשר עזרה זו לא הוגשה בגלל מלחמת אנגליה קצרים שפרצה בימים ההם. התמיד בפעולתו בועד ביל"ו אעפ"י ששאר חברי הועד התחלפו לעתים קרובות ואת החתימה שלו מוצאים במעט על כל מכתבי הועד, באחרונה יחד עם חתימת עוזר-דוב ליפשיץ, מזכיר הביל"ויים. יצא לתקופה קצרה למסע-תעמולה ברוסיה וחזר לקושטא להמשכת פעולתו.
בהיותו בעל מזג חם לא ניצל מחלוקי-דעות על דרכי-העבודה וידוע על סכסוך שנפל בינו לבין משה קמיונסקי ויעקב רוזנפלד, עורך ה"רזסוייט", בקיץ 1882, כאשר באו לתורקיה לבדוק את אפשרויות העליה לא"י.
כאשר הרי"מ פינס נתמנה לראש ביל"ו, הוא התנה במפורש שהועד בקושטא יפסיק את פעולתו ושחבריו יבואו ארצה. מינץ עלה אז לא"י, באייר תרמ"ג, הצטרף לחבריו הביל"ויים שישבו בבית אנטון איוב שבקירבת יפו ועבד יחד אתם במקוה ישראל בתנאים חמריים ונפ שיים קשים. השתתף בישיבות בהן חובר תקנון ביל"ו ונבחר תמיד יושב-ראש בישיבות אלו. באחד הימים פרץ ריב בינו לבין המשגיח הצרפתי בדריה, שביקש לסלקו מהעבודה משום שנתעיף, והוא הטיח כלפיו משפט חריף בלטינית. הצרפתי התלונן בפני המנהל הירש ובקושי חוסל הסכסוך הזה, אבל היחסים נעשו מתוחים יותר ויותר, כי הביל"ויים הגיבו על כל פגיעה בכבודם ולא נתנו להשפילם.
בפברואר 1884 נתקבלה הוראה מפאריס להרחקת. הביל"ויים ממקוה ישראל, והוא היה בין אלה שעברו לפי תכניתו של הרי"מ פינם לירושלים כדי ללמוד שם מלאכה ואף התארגנו לצורך זה באגודה מיוחדת "שהו" (שיבת החרש והמסגר). נתקבל כשוליה בבית-המלאכה של הנפח הרש אלנהורן שבמזכרת משה, אך לא החזיק מעמד ועזב את הארץ יחד עם ברוכוביץ, אפשטין. ספקטור, בריליאבסקי ודבורה סירוט ב-21 במרץ 1884.
בצאתו את הארץ לא אמר נואש לרעיונו ובעברו את פאריס בדרך לאמריקה ביקר אצל הברון רוטשילד וניסה להשפיע עליו לטובת ביל"ו ותכניותיה. כשנשאל ע"י הבארון "מה זה ביל"ו ?", השיב קצרות: "ביל"ו" הוא האיש אשר כל חתך בגופו יזיל דם ציוני".
ב-1885 בא לאמריקה וערך במשך 4 שנים את העתון "פאלקס-צייטונג" בניו-יורק. ב-1889 ערך את העתון "פאלקס-אדוואקאט", יסד חברה בשם "שבי ציון", עבר בערי אמריקה ורכש נפשות לתנועת חבתציון.
באמריקה גמר את הפקולטה לרפואה, ויחד עם עבודתו הרפואית המשיך את הפעולה הציונית. הרבה לכתוב בעתונות האידית למען יישוב ארץ ישראל. נשלח מטעם חובבי ציון באמריקה וקנדה לבקר את המושבות בא"י ובינואר 1895 הגיע לארץ. הוא התראה עם חבריו בגדרה, עבר את הארץ לארכה ולרחבה ובשובו לאמריקה כתב שורת מאמרים נרגשים על מראה עיניו ופרסם ספר על רשמי בקורו.
בד' שבט תרפ"ד בא לארץ יחד עם אשתו שנשא באמריקה והתישב בין חבריו הביל"ויים בגדרה. הביא אתו סכום כסף, מתנת אחיו הביל"ויי גרשון מינץ, להקמת