ברוך וינשטין
נולד לאביו שמואל (סוחר תבואות ובעל טחנה באודיסה) ולאמו בתיה (בת יוסף קרייז מבלטה) ב-ו' תשרי תרנ"ט (25.9.1898) בעיר בלטה, פלך פודוליה, ברוסיה. בילדותו עבר עם הוריו לאודיסה, גמר ביתספר תיכוני קלאסי וסיים את השכלתו המשפטית במכללה הנובורוסיסקית. ב-1914 הצטרף לתנועה הציונית ברוסיה שהיתה באותה התקופה תנועה מחתרתית. צעדיו הראשונים בפעולתו הלאומית-הציונית היו בחוגי הנוער הציוני המתלמד ובאגודותיו להשכלה וחינוך עצמי לאומי. הסתדרות נוער זו ידועה בשם "הסתדרות" ושמה הטוב הלך לפניה בערי רוסיה ועיירותיה. מטעם "הסתדרות" השתתף בועדים הציונים הכלליים, שמנהיגם היה מ. מ. אוסישקין. היה מרצה על בעיות העם היהודי באגודות מחתרת שהוקמו בכל בתי-ספר תיכוניים. עם פרוץ מהפכת פברואר 1917 כונסה באודיסה הועידה הכל-רוסית של "ההסתדרות", בה התנהל ויכוח ער וסוער על האקטיביזם הציוני והלגיוניזם. היה מראשי הדוברים בשם האקטיביסטים-הלגיוניסטים; נבחר בועידה כחבר המרכז וכיו"ר של המרכז וכ"כ לעורך הבטאון המרכזי "יהודה הצעירה" ("מולודאיה יהודיה"); כהן בתפקיד זה ב-1917-19. בשם התלמידים הציונים השתתף בארגון הכללי של תלמידי בתי-ספר תיכוניים, בו היו מיוצגים כל הזרמים המדיניים, יהודיים ובלתי יהודיים; עמד בראש הסיעה הציונית ושוגר בתור ציר לועידה הכל-רוסית (מוסקבה) לבירור בעיות ההשכלה והחינוך בבתי-הספר התיכוניים ברוסיה. בתקופה זו הופיע בתור מרצה ונואם מעל הבמות הפומביות באודיסה ובערי-השדה. עם הכנסו למכללה נכנס להסתדרות הסטודנטים הציונים "החבר", היה מראשיה ונציגיה במוסדות הנבחרים של צבור הסטודנטים; ב- 1919-21 היה חבר הועד המרכזי של "החבר" באוקראינה ובשמו לקח חלק פעיל בחיים המדיניים והציבוריים; השתתף בועידות ארציות וגליליות של התנועה הציונית ויצא בשליחויות תעמולתיות למחוזות שונים שבאוקראינה. עם נצחון הקומוניסטים ירד למחתרת, הקים קשרים עם מפלגות האופוזיציה הכל רוסיות, ביחוד עם תאיהן במכללה האודיסאית. בסוף 1921 הצטרף לתנועת "צעירי ציון" העמלנית שהוקמה לאחר הפילוג בין האגף העמלני לבין הזרם הסוציאליסטי; היה ציר בועידה הכל-רוסית של "צעירי ציון" (קיוב, 1922) ונבחר בה בתור חבר המרכז. נאסר ב1920 באספת סטודנטים המונית בכתלי המכללה, בה הופיע כנציג צבור הסטודנטים הציוניים; נאשם ע"י הצ"קה בפעולות אנטי-מהפכניות, צפוי היה לו עונשמות (היה זה בתקופת מלחמת רוסיה-פולניה והמשטר של הקומוניזם הצבאי) ורק הודות להתערבות של הידידים מהמחנה הסוציאליסטי, שהיתה להם עוד השפעה על חבריהם לשעבר, שוחרר, אולם הוטל עליו עונש: נשללה ממנו הזכות לקבל תעודת-גמר של המכללה ונשלח למחנות-העבודה הצבאיים לשם "השתלמות" בהלכות המשמעת הסוביטית; השיג תעודות מזויפות בבכדי למנוע את "ההשתלמות" הזו. בפעם שניה נאסר עם כל צירי הועידה הכל-רוסית של "צעירי ציון" בקיוב (1922). ישב כמה חדשים בבית-הסהר הקיובי עד המשפט בטריבונל הצבאי-המהפכני (אוגוסט 1922), נדון יחד עם יתר חברי המרכז לשנתיים מאסר בבידוד חמור; ישב בבתי-כלא בקיוב, אודיסה ; בסוף 1923 גורשה הקבוצה לוולאדימיר ע''נ קלאזמיה ובהתחלת 1924 גורשה מתחומי רוסיה. הגיע ברלינה בתור חבר משלחת-חוץ של "צעירי ציון"; התחיל בפעולה אופוזיציונית נגד תכנית "ההתאחדות"-"הפועל הצעיר".
בתוצאה מפעולה זו הסתלק מהמשלחת הנ"ל. בסוף שנת 1924 עלה ארצה והתחיל לעבוד בתור פועל פשוט כעבודות ציבוריות עירוניות. המשיך יחד עם חבריו בפעולה אופוזיציונית ב"הפועל הצעיר" וב"הסתדרות הכללית", היה ממיסדי קבוצת העמלנים, אשר ב-1925 עזבה את שורות "הפועל הצעיר" והקימה הסתדרות הציונים העמלנים, היה חבר המרכז שלה ואחד ממחברי תכניתה המדינית והסוציאלית. בפגישה עם זאב ז'בוטינסקי הונח יסוד להתקרבות לתנועה האקטיביסטית וב-1927 נכנם להסתדרות הציונים-הרביזיוניסטים, הקים בה גוש העבודה שבמרוצת הזמן נהפך לארגון עובדי הצה"ר ובית"ר; היה חבר הועדים המרכזיים של התנועה בארץ ונציגה במוסדות הישוב; ציר אספת הנבחרים וחבר הועד הלאומי (1931-1944). השתתף בתור ציר א"י בועידות העולמיות של הצה"ר : בפראג (1930), בה הגה רעיון של יצירת תנועת העבודה הלאומית ובוינה (1932), בה הרצה על תפקיד הישוב במערכה הציונית המדינית. נבחר כחבר המועצה העולמית של התנועה. ב-1932 עבר ללונדון, כמזכיר האכזקוטיבה העולמית של הצה"ר. עם פילוגה (קטוביץ 1933) הלך עם המדינתיים והיה חבר ההנהלה העולמית שלהם ומנהל משרדם בת"א (1937/8). עם איחוד התנועה הרביזיוניסטית נבחר כחבר המרכז של התנועה המאוחדת בארץ. השתתף בתור ציר בקונגרסים: באזל (1931), פראג (1933), לוצרן (1935), ציריך (1937), ג'נבה (1939), באזל (1946), השתתף בועד הפועל הציוני