נבחר לועד בית-הספר של הבארון רוטשילד בפתח תקוה (כיום: בי"ס פיק"א) ושקד על הכנסת שכלולים מודרניים ולאומיים במוסד וקבלת מורים מטובי הכוחות (ביניהם היו הד"ר יהודה מהרשק וד"ר אפרים רובינוביץ - הוא הד"ר אפרים הראובני , מנהל גן הנביאים ורז"ל שליד האוניברסיטה העכרית). כשבנו בתרס"ה קומה שניה לביה"ס הזה, הלוה לשם כך 5000 פרנק, ומהם הוחזרו לו אח"כ 3000 פרנק מקופת הבארון.
ב-1906, אחרי עקירת הגפנים בפקודת הבארון בגלל משבר בשוק היינות בעולם וההתחלה בנטיעת שקדים ופרדסים, יסד ליברכט (יחד עם האחים דב ושלמה יטקובסקי, ליב גליקמן, פייבל כהנוב, בצלאל לאפין ומרדכי אדלמן מירושלים) את החברה "סגולה" לנטיעת פרדסים על מאתים דונם וקדחו באר על-ידי אבא ניימאן. באותה שנה השתתף עם שלום כהן , יצחק איכילוב, זאב ליפקיס ופרץ פסקל ביסוד חברה לשאיבת מים מהירקון להשקאה (חברה זו נתמזגה אח"כ בחברת ההשקאה "הירקון", שיסד בצלאל יפה ). באותה שנה עשו נסיון (הוא ויהושע שטאמפר ועוד אחרים) בגידול צמר-גפן, אך מחוסר מכונה לניקוי הצמר מהגרעינים הוכרחו לשלחו לליברפול בלתימנוקה. השתתף עם שמעון רוקח, פרץ פטקל ופייבל כהנוב ביסוד חברה לפרדסנות "מוריה", וכן השתתף בנטיעת פרדסי "בחריה" על 600 דונם מעבר לירקון. בנה את היקב "נחלת צבי" בפתח תקוה.
ב-1908 חילק הבארון לאכרי פתח תקוה במחירים נוחים את אדמת כפר סבא שרכש מאת אפשטיין . ליברכט הצטרף למתנחלים. היה פעיל כראש הועד של כפר סבא, שמושבו היה בפתח תקוה, (יחד עם פרץ פסקל ודניאל ליפשיץ ), שקד על הנטיעות ופיתוח המקום ואף נסע על חשבונו לברלין והשיג מחברת "עזרא" בסיוע היו"ר שלה דורן את ההלואה בתנאים נוחים לבנין 10 הבתים הראשונים בכפר סבא כדי שיוקם שם ישוב קבוע (קודם לכן היו העובדים מתגוררים בפתח תקוה ויוצאים לימות השבוע לעבודה בכפר סבא בתנאי-חיים קשים ללא בית וללא משפחה). סידר שם את ספר האחוזה כדוגמת פתח תקוה שהתנהל ע"י מרדכי זפרן .
במחלוקת ה"זקנים" וה"צעירים" בפתח תקוה עמד בראש הצעירים ותמך במאמצי הד"ר יעקב ברנשטיין-כהן לחידוש פני המושבה והנהגה ברוח הציונות החדישה.
כשמת לחמן ערירי בברלין, ב-1911, ואחוזתו בפתח תקוה (כ-900 דונם) היתה צפויה לעבור כירושה לרשות הממשלה הגרמנית, והוא ור' שמעון רוקח היו אז מנהלי האחוזה ולו היה שליש בה, עזר במו"מ מוצלח עם ממשלת גרמניה להעביר את הנחלה לידים יהודיות במחיר מתאים.
בשנות 1912/13 היה ראש ועד המושבה, ובתקופות שונות חבר הועד, חבר ועדות שונות וראש המועצה.
במלחמת-העולם הראשונה היה קבלן לכריתת עצים ונסירתם, לצרכי הסקת הרכבות הצבאיות, ובנתנו תעודות-עבודה ("ויסיקות") ליהודים רבים עזר בכך לשחררם מהצבא ומגיוס לגדודי עבודה באזור החזית. ב-1917 השתתף עם בצלאל לאפין וצדקיהו הרכבי במשלחת צבורית לחזית עזה-באר-שבע לעידוד החיילים היהודים ולשיפור מצבם ותנאי חייהם, ובהיותו קבלן ממשלתי ונתין גרמני עלה בידו לפעול רבות לטובתם.
בתקופת התסיסות והמהומות הערביות ב-1921 וכמה שנים אח"כ היה חבר ועדת הבטחון של המושבה, ובאביב 1923 השתתף עם אברהם שפירא במשלחת המושבה אצל הנציב העליון סיר הרברט סמואל והצליחו להשפיע עליו שלא ישחרר מהכלא בחנינה את השייך שאקר אבו-קישק , ראש הפורעים ומתקיפי המושבה במאי 1921, בטרם לא יבקש שבטו סליחה מהמושבה בטקס חגיגי של זבח-שלום כנהוג בארץ, ושהחנינה תינתן - אף אחרי מילוי תנאי זה - רק לבקשת המושבה.
בשנות 1925/30 היה חבר הועד הלאומי כנציג האכרים, ובכל השנים פעיל במוסדות צבור שונים. מתש"ד ואילך מנהל הארכיון ההיסטורי המקומי בעירית פתח תקוה.
צאצאיו: ד"ר דוד , מנהל המדור הסטאטי במחלקת המדידות הממשלתית בת"א; לאה אשת יעקב רוזנפלד , בעל בית-דפוס בחיפה.
מאיר המבורגר
נולד בפרסבורג (צ'כוסלובקיה, לפנים הונגריה), בחודש תשרי תקצ"ז (1836), בן בכור לאביו ר'יהודה משה סג"ל המבורגר (שנקרא "ר' משה מנאוועמעסטע", מתלמידי ה"חתם סופר"), ולאמו חיילה מלכה .
למד בחדרים ובישיבות ה"כתב סופר" (בו ה"חתם סופר") בפרסבורג והרב יואל אונגר בפאקש. עלה ארצה עם הוריו וכל ביתם והגיעו לחוף