מרפא. רכש קרקע גם ברפיח שעל גבול מצרים. היה צמחוני וטבעוני והכין לו אוכל מעשבים שאסף, וגם מסרפדים. הביא ארצה מחרשות-קולטיבטורים, והיה הראשון שהכניסן לשימוש בארץ. ברחובות בנה את המדרגות המוליכות לבית-הכנסת הגדול שעל ראש הגבעה. נדב את מנורת-הלוקס לבית-העם ועזר למפעלי צבור שונים. בכל שנה היה נוסע לרוסיה לשם חיסול רכושו ובמסעיו היה מביא נשק בשביל "השומר". בשעות הפנאי היה כותב שירים היתוליים באידית (נשארו בכתב-יד אצל נכדו מיכאל מוחריק בת"א).
היו לו שלשה בנים ושתי בנות. בנו בכורו אדולף, יועץ במחלקת העבודות הצבוריות בוינה, ביקר בארץ בשנות 1920/21 ועבד כאן, נספה בידי הנאצים. בנו מתתיהו היה בנקאי בפאריס. אחד מבניו מנצח על תזמורת סימפונית בלונדון. בתו חנה נישאה למהנדס סאשה משקביץ ברוסיה. בתו פלורה נישאה לעו"ד אלכסנדר מוחריק . עלתה ארצה ב-1912 ונתמנתה למורה לפסנתר בבית-הספר לנגינה "שולמית" בל-אביב.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה הוכרח לעזוב את הארץ כנתין בריטי. נסע לרוסיה דרך אנגליה ושוודיה. הצטנן בדרך והגיע חולה לאודיסה, ובעקב שטף-דם במח נפטר שם בחורף תרע"ה ונערכה לו הלויה צבורית מטעם הקהלה.
משה נובומייסקי
נולד ב-1873 בבארגוזין (סיביר), לאביו אבר הם ולאמו חיה . קיבל חינוך יהודי וכללי. למד בביתספר טכני גבוה באירקוטסק שבסיביר, באקדמיה המלכותית למכרות שבקלאוזטאל, גרמניה, בבית-ספר טכני גבוה בשארלוטנבורג-ברלין ובאוניברסיטת היידלברג. חזר לסיביר וניהל מכרות-זהב ויסד וניהל מפעלים חימיים שונים. הושפע מאביו לחיבת ציון ותמך במוסדות ובמפעלים שבארץ כדרך טובי היהודים הסיביריים, ונוסף לכך התענין באופן מעשי בפעולות לפיתוח הארץ במקצועו.
ב-1906 ראה בראשונה אנליזה חימית של מימי ים המלח ואז צץ בו הרעיון להפיק מהם אשלג ומלחים שונים בקנה-מדה גדול. באותה שנה ביקר בברלין ובא בדברים עם הפרופ' אוטו ווארבורג בנוגע למימוש רעיונו, ואז יסדו יחד את "הסינדיקט הארצישראלי לתעשיות", שהונו צריך היה להיות 100.000 מארק (והוא עצמו השקיע חלק מההון הדרוש), ואחד מתפקידיו העיקריים של הסינדיקאט נועד להיות חקירת האפשרויות להפקת מלחים מים-המלח.
ב-1919 ביקר בארץ, עשה מדידות בסביבת ים המלח ולקח אתו ממימיו לבדיקות ולנסיונות במעבדותיו בסיביר.
באביב תרע"ד ביקר אביו בארץ, התאכסן בגדרה אצל דב שפק-לובזובסקי , מכרו מעת היותו מנכבדי העדה היהודית ועשיריה באירקוטסק, ובשובו הביתה הביא לבנו מנה גדושה של אהבה לארץ-ישראל, וביחוד למושבת הבילו"יים גדרה (שהחליט להתישב בה), ואף יומן מפורט על נסיעתו ורשמיו. אך לא הספיק לחזור ארצה בגלל פרוץ המלחמה ונפטר ב-1916 באירקוטסק.
ב-1920 עלה ארצה, קנה מאת דב שפק-לובזובסקי את הבית והאחוזה שנתחבבו על אביו והושיב שם את אחותו מרת קמינר , והוא עצמו חידש את פעולותיו למימוש הרעיון בדבר מפעל אשלג על חוף ים-המלח. באותה שנה הגיש לנציב העליון סיר הרברט סמואל בקשה לקבלת זכיון למפעל ים-המלח על מנת שיעבירנה ללונדון וב-1921 מסר בעצמו תזכיר נוסף למשרד המושבות בלונדון ואף הופיע ונתן הסברות לועדה, שהקימה הממשלה הבריטית לחקירת השאלה, ולהצעת אנשי משרד המושבות בא בדברים בענין זה בשנת 1924, לשם שיתוף-פעולה עם המייג'ור טולוק , שהביע גם הוא את משאלתו לקבל זכיון כזה, אם כי בלי ידיעה מקצועית מספקת ובקיאות בעצם הענין, - ומשרד המושבות הבטיח לעיין בדבר.
מאז טרח במשך ארבע שנים לארגן את ההון הדרוש לביצוע המפעל. בסתיו 1922 השיג יחד עם ישר אל רוזוב הבטחה מחברה מסחרית לא-יהודית (בארון פון אופנהיים ולסלי אורקהרט), שתשקיע 15.000 לי"ש בהון חברה שתווסד למטרה זו, והבטחה מבנק-סטנדרד האמסטרדאמי להשקיע כספים בעסק. ב-1923 השיג מההסתדרות הציונית העולמית בלונדון הבטחה להשתתפות ב-5000 לי"ש וב-1924 הבטחה להגדלת ההשתתפות, על-ידי קרן-היסוד, עד ל-25.000 לי"ש; וכן מהחברה הכלכלית הארצישראלית שבניו-יורק הבטחה ל10.000 לי"ש, מאת מר ישראל ברודי והשופט יוליאן מאק מניו-יורק הבטחה טלגרפית ל-55.000 לי"ש, מאת ה''ה יצחק ניידיץ ונסאטיסין ל-5.000 לי"ש כל אחד, ועוד - וכל זה כדי שהמפעל יהיה מפעל יהודי משולב