בהיותו בן 16, תלמיד המחלקה השביעית בגימנסיה, עבר לאיסטמבול ונכנס ללמוד בבית-הספר לקצינים בשביל הצבא הטורקי, ולאחר זמן הועבר, לבקשתו, לבית-הספר שבדמשק, שיהיה קרוב יותר אל משפחתו ומולדתו. ארבע שנות לימודו נסתיימו בעצם ימי מלחמת-העולם הראשונה, ואחרי שגמר את בית-הספר בהצטיינות ועבר את דרגות הסמל עד הגיעו לקצינות לא נשלח אל החזית, אלא נתמנה למורה-מדריך לספורט והתעמלות בביה"ס לקצינים באיסטמבול, שבו התחיל את לימודיו. ואכן לא השתוקק להראות גבורות בחזיתות ההגנה על טורקיה, כי לא לשם כך נכנס למקצוע הצבאי.
משנגמרה המלחמה בכניעת טורקיה התיצב בנציגות הבריטית של חיל-הכיבוש באיסטמבול וקיבל רשיון לחזור למולדתו עם יתר הארצישראליים שנשארו תקועים שם או שנסחבו שמה כגולים פוליטיים.
בשובו אל המושבה התמסר מיד להכשרת הנוער המקומי, יסד את "המכבי" ואת ארגון הצופים ולימד את חבריהם תרגילי סדר ושימוש בנשק.
בעקב הפרעות בירושלים בפסח תר"פ נפוצו שמועות על מזימות לערוך פרעות כאלה בכל ישובי היהודים בארץ (ויתכן שבאמת היתה תכנית כזו, אלא שבגלל הרעש הכביר שנתעורר בעולם בגלל הפוגרום הירושלמי בנוסח רוסיה הצארית תחת דגל בריטי ובגלל מאסר אנשי ההגנה וז'בוטינסקי בראשם - גם כן לפי נוסח רוסיה הצארית - הוכרחו רוקמי המזימות לדחות את המשכת תכניתם לזמנים שקטים יותר). באותם ימים נסערים היה אבשלום מכשיר את צעירי המקום להתגוננות צבאית סדירה והתרגילים, שהיה עורך בשבתות עם מאתים "חייליו" על המגרש שעליו התחולל הקרב לאחר שנה, היו תרגילים צבאיים ממש לפי כל דרישות המקצוע בזמן ההוא וגילו את כשרו בתור קצין.
מינויו של נציב עליון יהודי הכשיל לזמן-מה את פעולות החתירה וההסתה של הזוממים להוכיח, שתושבי הארץ היציבים (הערבים) אינם סובלים את העליה היהודית, כי באותו זמן לא האמינו הערבים לדברי המסיתים הזרים ועוזריהם המקומיים, שהשלטון יראה בעין יפה את ההתנפלות על היהודים. באותה תקופה שקטה עבד אבשלום חדשים אחדים במדידת קרקעות בדרום הארץ.
כשחידשה מכונת השטנה וההסתה את פעולתה וב-1 במאי 1921 פרצו המהומות ביפו ונעשו הכנות להתקפות על היהודים גם במקומות אחרים, עזב אבשלום את עבודתו בדרום וחזר לפתח תקוה להשתתף בהגנת המקום. כשהגיע ליפו כבר היתה הדרך משם לפתח תקוה בחזקת סכנה של יריות מן המארב, אך הוא המשיך את דרכו הביתה בלי להתחשב בסכנה ומיד הועמד, יחד עם אברהם שפירא , בראש ההגנה. כעת ניתנה לו הזדמנות להשתמש בידיעותיו שרכש בביה"ס הצבאי בשרות המטרה שלמענה הלך ללמוד את תכסיסי המלחמה. הוא ארגן מצפון למושבה חזית מושלמת שכללה חפירות, שרותי אספקה, קשר ואיתות - הכל כמו בצבא סדיר. ובבוקר יום ההתקפה הגדולה על פתח תקוה, כשיצא לפקד על חזית ההגנה, נפרד מאביו וממשפחתו באמרו: "את ראשי אתן ואל המושבה לא יעברו !" ואכן בהגיחו בסערת הקרב מבין הפרדסים לתקוף את האויבים מעמדה נוחה יותר נפגע בכדורים בראשו ובחזהו. האויב נהדף, אך הוא נפל חלל על הגנת מושבתו ביום כ"ז ניסן תרפ"א (5.5.1921) והובא לקבורה ביום המחרת עם יתר שלשת חללי ההגנה.
על שמו נקראה אגודת מכבי פתח תקוה בשם "מכבי אבשלום".
שלמה צופיוף
בן דוד. נולד בבוכרה, בחדש ניסן תרל"ו. בגיל צעיר שם אל המסחר פניו, ובכל אשר פנה הצליח. לראשונה בקר בארץ ישראל בשנת תרס"ב, וישב בה ירחים אחדים. מקץ שנתים חזר אליה על מנת להשתקע בירושלים. יסד ישיבה ע"ש אביו ז"ל, ולתכלית זו רכש עבורה ספריה תורנית עשירה. לרגל עסקיו הענפים במסחר אריגי משי, לא נתק קשריו עם בוכרה ארץ מוצאו, ומדי פעם נהג לבקר בה. בין הזמנים עשה באופן ארעי בסמרקנד. כל ימי שבתו בבוכרה נחשב לאחד הסוחרים ידועי שם בסחר האריגים. בית מסחרו הגדול נודע בכל חבל תורקסטאן. אחר המהפכה הרוסית, שבה הפסיד את רוב הונו, עלה לארץ בשנת תרפ"א, בהחלטה נחושה שלא לצאת ממנה עוד. מיד נתבקש ע"י זקני העדה הבוכרית בירושלים לקבל על עצמו את נשיאותה של זו, ולעמוד בראשה. בעת ובעונה אחת נמנה לאפוטרופוס כללי על כל נכסי ההקדש בשכונה, ומעט אחר זה כל צרכי הצבור הבוכרי התנהלו על ידו ברוב כשרון ותבונה. כדי להקל את עולן וסבלן של משפחות עניות, בנה להן בתי דירה, והשתדל להטיב את תנאי השכון בהם במדת יכלתו. כאחד מראשי מפעליו יצוין שכלול הישיבה "מדרש שלמה", המשמשת מרכז תר