את צמח והשתקע עם משפחתו בטבריה עד הכבוש הבריטי וגם שם המשיך בעזרה לעניים.
אחרי המלחמה (1918) חזר לתל-אביב, מצא עקבות הרס וביזה בביתו, בבית-מסחרו ובפרדס. התמסר במרץ לרפא את ההריסות, השתלב בחיים החדשים של הישוב והמשיך לתמוך במוסדות ובמפעלים של תורה וחסד ולהשתתף בחיי בנין הארץ והכלכלה. הקדיש מזמנו ומכספו ללימוד תורה ולמעשי חסד.
נפטר בתל-אביב, ט"ז סיון תרצ"ט (3.6.39) ונקבר בקבר המשפחה בבית-העלמין הישן.
צאצאיו: יצחק (ז"ל), אהרן ליב (ז"ל, היה מוסמך אוניברסיטת לונדון ומזכיר מדיני של הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים), רחל (מורה, אשת הרופא ד"ר היינריך פוגל), אברהם (רואה-חשבון מוסמך, שותף הפירמה פלמן, ליואי ושות', מחבר הספר "דיני חברות בארץ-ישראל" ודיני מס ההכנסה בא"י וספר חלוצי הפרדסנות בא"י (משפחת פלמן) ומרצה בביה"ס הגבוה למשפט וכלכלה בת"א), אדוארד צבי (עו"ד), רבקה אשת הרצל בן יצחק חיותמן, אלישיב (רואה חשבון מוסמך) וזרובבל (מנהל עסקי ביטוח).
פנחס מאירי (מעהר)
נולד בפוניבז, י"ח אדר תרכ"ה (1865), לאביו נפתלי הרץ , בן-תורה, בעל בית-חרושת ללבנים. למד בחדר ואח"כ בישיבות קיידאן ודווינסק.
בתרמ"ב קנה אביו נחלה בפתח-תקוה על-ידי אברהם קופלמן , שבא בשליחות מיסדי המושבה. והאב שלח את פנחס לפניו.
נשא לאשה את שרה בת ליב ליפשיץ. בתרמ"ג עלה ארצה עם קבוצה של "ביאליסטוקאים" (קוני נחלה בפ"ת שעלו להתישב) והלך לכפר יהודיה, בו ישבו אז ראשוני פתח-תקוה, פליטי הקדחת, ועבדו את אדמתם במרחק מהלך שעתים ממקום מושבם. סדר זה לא מצא חן בעיניו וכשהקים הרב אריה ליב פרומקין את מושבו באחוזת-לחמן על אדמת פתח-תקוה, וגם פתח שם ישיבה ובית תלמוד תורה, הצטרף אליו כתלמיד, מורה ופועל כאחד, מתוך רצון להקים ישוב על אדמת פתח-תקוה, אם כי אנשי יהודיה התנגדו, מאימת הקדחת, להקמת בתימושב עליה.
כשביקר העסקן הנדיב ק. ז. ויסוצקי ממוסקבה בארץ והתענין מטעם "חובבי ציון" במצבם של מתנחלי פתח-תקוה ובדבר העזרה להם, השתדלו אנשי יהודיה לשכנע אותו, שעל אדמת פתח-תקוה אין אפשרות קיום לישוב של בתי-דירה, ולכן צריך לעזור למתישבים בהתאם לסידור שכבר עשו לעצמם: דירה ביהודיה ועבודה בשדות הרחוקים, בפתח-תקוה. לשם כך הטילו על פנחס הצעיר בן מקומם, שילך לשרת את ויסוצקי כמדריך ובן-לויה במשך ביקורו בארץ, ותוך כך ישפיע עליו בעד יהודיה ונגד הקמת ישוב בפתח-תקוה. הרב פרומקין התנגד לשליחות זו, בעמדו בכל תוקף על דעתו, שמקום המושב מוכרח להיות על אדמת הנחלה, בפתח-תקוה, וכשם שהוא חי