מן הראשונים לתנועת "חיבת ציון" בעירו, ובקיץ תרמ"ב נשלח ארצה מטעם קבוצת חבריו לחקור את התנאים בדבר האפשרות להתנחל בה על הקרקע. אחרי שהותו כאן חדשיים יצא לרוסיה בהחלטה לחזור ארצה בהקדם. אך מסיבות שונות לא עלה הדבר בידו. וחזרתו נדחתה ל-28 שנה.
בינתים נשא לאשה את פרידה לבית משקוב , עסק במסחר והצליח בו, פעל במרץ ובמסירות לטובת חיבת ציון ואח"כ לקרנות ול"אוצר התישבות היהודים". וכו', ואת בניו חינך ברוח של לאומיות עברית.
סוף-סוף חיסל את ישיבתו ה"זמנית" (כפי שהרגיש כל הזמן) ואת עסקיו בגולה, וביום כ"ו ניסן תר"ע הגיע עם אשתו ובניו לחוף יפו ונשארו זמנית בשכונת "אחוזת בית" (תל-אביב).
כשנזדמן לו לקנות את נחלת משה שכטר מגדרה (בית, 250 דונם קרקע של פלחה ומטעים) שעבר לתל-אביב, יצא בתמוז של אותה שנה עם משפחתו להתנחל בגדרה והסתגל במהרה לכל הקשיים והתלאות של אכר וגם בתלאות מלחמת-העולם הראשונה החזיק מעמד ולא רצה בשום פנים לחזור לחיים עירוניים. אך מחלה ממושכת מוטטה את כוחו והוא נפטר ונקבר בגדרה, א' אלול תרפ"א.
לאחר שנה, כ''א אלול תרפ"ב, נפטרה גם רעיתו בגדרה.
צאצאיו: יעקב, לוי, זאב , ד"ר רוזה אשת הד"ר דובין (במוסקבה), ד"ר חנה אשת המהנדס לדרמן ברוסטוב.
ראובן גולדנברג
נולד בסובאלקי. פולין. בשנת תרל"ב (1872), לאביו ר' אליעזר, סוחר נכבד וחובב-ציון מסור. קיבל חינוך מסורתי ועברי-לאומי.
בתרנ"א רכש אביו 250 דונם קרקע בחדרה באמצעות ר' יהודה דוד בוטקובסקי , שנסע ארצה בשליחות אגודת חובבי ציון בסובאלקי שהתארגנו לשם התנחלות בארץ וקנה את הקרקע מאת "אגודת קובנה" שהתקשרה עם יהושע חנקין .
כחלוץ המשפחה עלה ארצה בתרנ"ג לשם הכנת המשק. כאן מצא את חברו מנוער נחמן שלמה , בן ר' יהודה דוד בוטקובסקי , שעלה לפניו גם הוא כחלוץ משפחתו, ושני החברים השתכנו בחדר אחד ב"חאן", בין יתר מיסדי חדרה, וסבלו יחד עמהם. את כל יסורי ההתנחלות במקום זה, שהיה מבורך בשפע של אדמה פוריה ומקולל בקדחת ממארת.
תוך סבל המשיך לעבוד, להכשיר את הקרקע ולנטוע ולזרוע, ובמכתביו להוריו (שאחד מהם נתפרסם ב"המליץ" גליון 57 משנת תרנ"ג) עבר בשתיקה על יסורי המתנחלים וקרבנותיהם וסיפר רק בשבח המקום וסיכוייו הטובים לעתיד.
בתרנ"ז עלו ובאו אליו אביו עם שנים מילדיו (אמו ויתר הילדים עלו בתרס"א).
בקיץ תרנ"ח גברה מאוד הקדחת בחדרה ורבים היו חוליה וחלליה. אז התמסר הוא וחברו נחמן שלמה בוטקובסקי לטפול בחולים, להקל את יסורי הגוססים, לקבור את המתים ולנחם ולעודד את האבלים. כך התהלכו זקופי-קומה בין הנופלים והשוכבים עד שהקדחת הצהובה הפילה גם אותם. בעגלה אחת הובאו שניהם לבית-החולים היהודי ביפו, וימים אחדים אחרי מות חברו נחמן שלמה נפטר גם הוא ביום ה' אלול תרנ"ח ונקבר ליד חברו בבית-העלמין הישן מדרום ליפו (עג'מי).
אחרי שהשלטון הצבאי במלחמת-העולם הראשונה גירש את כל התושבים האזרחיים, ובעיקר היהודים החיים ביפו ותל-אביב, גזר גירוש גם על המתים (פינוי בית-הקברות היהודי הישן שבעג'מי). אז הועברו עצמות שני החברים לחדרה, נקברו זה ליד זה ביום כ"ג אייר תרע"ז, ועל המצבה המשותפת שהוקמה על קברם נחקק הפסוק: "בחייהם ובמותם לא נפרדו".
אריה פרידמן-לבוב
נולד בויטבסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרמ"ד (7.2.1884), לאביו בנימין (חזן). קיבל חינוך מסורתי וכללי, ספג בבית אביו את שירת ישראל בתפלה בנוסח הדורות והצטיין מנעוריו בקול-זמרה ובתפיסה מוסיקלית. למד בקונסרבטוריון הממלכתי בפטרבורג מפי טובי המחנכים המוסיקליים והיה זמר באופירה הרוסית, השתתף עם ש. אניסקי באיסוף מנגינות-עם יהודיות ברוסיה. עיבד הרבה שירים עממיים והפיצם בקהל. באותו הזמן פעלו ברוסיה הקומפוזיטורים היהודים: קריין, מילנר, אחרון, גנסין, אנגל, רוזובסקי , שהתמסרו לטיפוח השירה העממית היהודית, והוא היה להם לפה ובהופעתו בקונצרטים לפני הקהל היהודי בכל רחבי רוסיה עזר בקולו לחבב את יצירות המוסיקה היהודית ולהפיצה בקהל, הופיע באספות תעמולה ציונית בשירים עבריים ואידיים שהלהיבו את הקהל למען ציון.