מפני סכנת הקדחת על אדמת פתח תקוה התישב עם משפחתו, בין יתר המתנחלים, במושב שהקימו על אדמת הכפר יהודיה. יסד יחד עם כמה חברים שותפות ''אחוה ועבודה" לרכישת ציוד וכליעבודה והחל לעמול בזיעת אפיו להוציא לחם מן הארץ. אך תנאי החיים והעבודה היו קשים והאדמה לא נתנה לו לחם לשובע ואז החליט לנסות את מזלו במלאכתו הישנה, בתעשית אריגים, הזמין חלק מהמכונות לטויה ואריגה מחו"ל וחלק הכין בעצמו בבית-המלאכה שבמקוה ישראל ויסד ביהודיה ביתחרושת קטן לעשית טליתות ועבאיות מצמר מקומי. וכשביקר הבארון בנימין רוטשילד בארץ בתרמ"ז וראה את מפעלו קנה ממנו 300 טליתות ועבאיות וחילק אותן לאכרי זכרון יעקב ועקרון, כדי שיתלבשו בפשטות כמנהג הפלחים ולא ידקרו את עיניהם בלבושם האירופי (11 מיסדי עקרון נקראו על שם העבאיות הללו בכינוי "אחד-עשר העבאיות"), ואף צדה לפקידיו שיוסיפו לתמוך במפעל התעשיה. אך הפקידים התנכרו לו ורבים היו הקשיים ברכישת הצמר ובנדודים משך ימים ושבועות בכפרי הערביפ בהרים לרכישת החומר ולשיווק התוצרת, ובסוף הוכרח להפסיק את נסיונו התעשיתי, ואחרי שלש שנות עמל מכר את מכונותיו לבית-המלאכה של חברת כי"ח בירושלים והוא הלך לעבוד כטכנאי בבנין היקב בראשון לציון ולשבתות היה בא אל משפחתו ליהודיה.
עוד בתקופת יצרנותו ביהודיה קרה מקרה ובתו שיינדל בת 11 חלתה בקדחת ואחרי חיפושים והשתדלויות במשך יומים השיגו הוא ואשתו עגלה להובילה אל הרופא לראשון לציון, ובדרך עוד תעו כשש שעות, ואחרי עשרה ימים הובילוה לקבורה. אח"כ כשבא פעם בערב שבת אל משפחתו מראשון לציון ליהודיה מצא את בנו שמואל בן 7 חולה בקדחת, שכר בכפר יהודיה שני חמורים וערבי מורה דרך ובליל שבת הרכיב את בנו לראשון לציון ואחרי שהד"ר מזיא טיפל בו כחודש ימים שב לאיתנו.
הותקף פעמים רבות בדרכיו על-ידי ערבים שגזלו ממנו את כל אשר לו, ופעם גזלו ממנו אף חבילת מצות שהביא על חמורו מירושלים לחג הפסח, אלא שלמזלם קנתה גם אשתו מצות בעת העדרו.
כשנטשו אחרוני יהודיה בתרמ"ח את המושב ועברו לפתח תקוה העביר את משפחתו לראשון לציון והתגוררו באחד מהצריפים הגדולים (ה"שאלאשים") שהוקמו לאיכסון העובדים במפעלי הבארון. אח"כ השיג רשיון בכתב (בתאריך 27.11.1888) מפקיד הבארון לקנית מגרש לבנין בראשון לציון (ברחוב דרור כיום) ותמורת הרשיון הוכרח למכור לפקיד 50 דונם מאדמתו בפתח תקוה ב-5 פרנקים הדונם. פירק את הגג וחלקי העץ של ביתו ביהודיה והעבירם לראשון לציון. ובאשר לא היה אפשרי להשיג רשיון ממשלתי להקמת הבנין, הערים על החוק והקים תחילה את הגג על גבי עמודים (כי מאחר שהוקם הגג לא הרשה החוק להרוס גנין שהוקם בלי רשיון) וקשר אותו בחבלים אל העצים הסגורים לבל יסחפוהו רוחות החורף העזים, ורק אח"כ בנה תחת הגג את הקירות.
באחד הימים נפל בעת עבודתו ביקב ועצם ירכו נשברה. אחרי טיפול ממושך בידי הד"ר מזיא קם מחליו, אך לעבודה לא היה מסוגל עוד, ובכסף הפיצויים בסך 80 נפוליונים שקיבל מקופת התגמולים של היקב פתחה אשתו חנות ופירנסה את המשפחה.
בשנתו ה-71 הרגיש חולשה, ביקש להעלותו ירושלימה ושם נפטר. כ"א אב תרס"ה.
צאצאיו: שלמה וחקלאי בראשון לציון), ד''ר שמואל (רוקח בקוויבק שבקנדה, חבר המועצה של איחוד הרוקחים בעיר, היהודי היחיד שהתמיד זמן כה רב במשרה זו, נשיא-הכבוד של "איחוד הרוקחים העצמאיים" בקוויבק), גיטל אשת חיים קוסובסקי, חנה שפינר.
משה ריבלין
נולד בירושלים, בשנת תר"ז (1847), לאביו ר' אברהם בנימין (בן רבי משה מגיד ריבלין בן רבי הלל ריבלין משקלוב, מראשי עלית "חזון ציון" של הפרושים וממיסדי הישוב האשכנזי בירושלים) ולאמושפרה . למד בתלמוד-תורה ובישיבות. נשא לאשה את סימה בת ר' יצחק צבי ליפשיץ מביאליסטוק. (האריכה ימים וזכתה לראות דור חמישי, נקראה בכינויחיבה "סבתא סימקה", נפטרה בירושלים בת 85 בשנת תר"ץ).
היה מעוזריו הראשיים של אחיו העסקן ר' יוסף ריבלין , מנהלו וסופרו של הועד הכללי "כנסת ישראל". מהראשונים שהלכו אחרי אחיו ויתר מיסדי השכונה נחלת שבעה ויצא לדור בשכונה זו, בעת שבעיני רבים מדרי העיר העתיקה עוד נחשב דבר זה כהעזה מסוכנת. מהשד"רים הראשונים של הועד