הכללי "כנסת ישראל" למדינות הים. בשנות ה-80 וה-90 נסע בשליחות הועד לארצות הברית ולאוסטרליה דרך הודו הבריטית וההולנדית והצליח לעורר ביהודי הארצות ההן התענינות וחיבה לארץ-ישראל, לישוב ולמוסדותיו ונכונות לעזור להם בכסף. על ידי כך היה ביכלתו של הועד הכללי להתפתח למוסד המרכזי של הישוב, לגאול קרקעות בסביבת העיר ולהרחיב את הישוב בשכונות חדשות לשיכון משפחות רבות מעניי ירושלים.
רשם זכרונות ורשמים ממסעיו בארצות הרחוקות, אך נאבדו.
כדי לחסוך את כספי הצבור היה נוסע בתנאים הזולים והקשים ביותר, וטלטולי הדרכים מוטטו את בריאותו והפילוהו בגיל צעיר למחלה אשר ממנה לא קם עוד.
נפטר בירושלים, כ' תמוז תרנ"ב.
צאצאיו: אברהם בנימין (סופר ישיבת "עץ חיים" והועד הכללי), יצחק צבי (נהרג בן י"ד בירושלים בדריסת עגלת סוסים, ה' אדר תרנ"ג), רחל אשת הרב חיים מן (ראש המלמדים בת"ת "עץ חיים" וגבאי החברה קדישא), יוכבד שפרה מרים אשת הרב נפתלי צבי פרוש-גליקמן (מעסקני מוסדות הישוב הישן וממיסדי שכונת "שערי חסד"), נחמה אשת הרב ברוך מרדכי אטינגר (חבר מועצת כולל חב"ד וחבר ועד איחוד המלמדים בירושלים), ראשה איידלה אשת הלל בן אחיו יוסף ריבלין, שרה אשת הרב יוסף שאולזון בירושלים (היה רב בפילאדלפיה, ארה"ב, ושם נספה בתאונת דרכים), רבקה לאה אשתו השניה של הרב שאולזון הנ"ל.
חיה צפורה פינס
נולדה במוהילב (רוסיה הלבנה), בשנת תר"ד (1844), לאביה הגביר והעסקן והנדבן הנודע ר' שמריה לוריא ולאמה חנה בת רבי הלל ריבלין משקלוב, ממייסדיו ומראשיו של הישוב האשכנזי בירושלים. (שנים אחדות לפני הולדתה, בימי שלטון מחמד עלי ואברהים פחה ממצרים בארצנו, ישב אביה כשנתים בירושלים, והרבה לפעול לטובת הישוב בעזרת קשריו עם אברהים פחה, ועם התמוטטות שלטונו של זה חזר למוהילב). נתחנכה חינוך מסורתי עברי בנוסח הישן, ידעה לקרוא בתורה בלי תרגום, הבינה את התפילות והתפללה יום-יום בקביעות, למדה גם רוסית וגרמנית.
נישאה להחכם והסופר-ההוגה ר' יחיאל מיכל פינס והשתתפה אתו באיכסון ובעזרה לשליחי מוסדות הישוב מירושלים, תחילה במוהילב ואח"כ במקום מגוריהם ברוזינוי שבפלך גרודנה והיתה עזר לבעלה בפעולתו למען חיבת ציון וישוב ארץ-ישראל.
כשלש שנים אחרי שבעלה עלה ארצה במורשה חברת "מזכרת משה" בלונדון, עלתה ארצה בתרמ"ב, בשיירה של עולי "קבוצת הביאליסטוקאים" להתנחלות בפתח-תקוה, עם ארבע בנותיה (שרה רחל, איטה, מרגלית, נחמה ) ותינוק בן שנתים והתישבו בירושלים. סבלה ממלריה וממחלות-עינים שהציקו לילדיה במשך שנים, וביחוד סבלה מרדיפות קנאי האשכנזים הקיצונים בירושלים, שהציקו לבעלה בשל התנגדותם להשקפותיו הדתיות-הלאומיות. וגם בה פגעו הקנאים משום שלא שינתה את לבושה האירופי והוסיפה לחבוש פיאה נכרית לראשה, ולא פעם היו זורקים בה אבנים וקוראים אחריה "משומדת"... וכמה מכירים וידידים התרחקו מהם מאימת ה"חרם" של הקנאים.
רבות סבלה מפגעים אלה ואת הכל נשאה באהבה למען ישוב ארץ-ישראל. גרה זמן-מה עם בעלה בכפר יהודיה וביפו ואחר כך השתקעו שוב בירושלים.
בזמן המשבר בבית החרושת לרעפים שיסד בעלה במוצא, מכרה את תכשיטיה לשם הקלת המצב הכספי.
בביתה נערכו לעתים קרובות אספות של עסקני הישוב בדבר גאולת קרקעות לנקודות-ישוב חדשות, עזרה לביל"ויים, בנין בתים למתישבים ובשכונות ירושלים, וענינים צבוריים וישוביים בענפים רבים ושונים. כן היתה מאכסנת בביתה ביד נדיבה וברוח נדיבה עולים חדשים ואורחים שבאו לירושלים והיתה עוזרת לעולים חדשים בעצה ובהדרכה לסידור חייהם. בין אורחיה יש להזכיר את אליעזר בן-יהודה ואשתו דבורה , שהגיעו ארצה אחרי נשואיהם בוינה, התאכסנו בביתה כחודש ימים והיא טיפלה כמו אם בבן-יהודה, שהיה אז חולה ופולט דם בשיעוליו ואחר-כך עזרה לאשתו בכל יכלתה לסידור חייהם בירושלים.
בתרנ"ד יסדה את החברה "עזרת נשים" ונמסר לידה מאת ר' יוסף ריבלין בן-דודה בית-המחסה לחולי-רוח שיסד שנים לפני כן "ועד כל הכוללים" והשקיעה הרבה עמל ומרץ בניהולו בתנאים קשים ובחוסר עזרה מספקת.
נפטרה בירושלים, כ"א ניסן תרע"ח.