צינה חיה דיזנגוף
נולדה בשנת תרל"ב (1872) בז'יטומיר, בת ר' שלמה ברנר, רב מטעם בקונסטנטין-ישן פלך וואהלין. חונכה ברוח ההשכלה. בנעוריה היתה פעילה באגודות סטודנטיות ברוסיה וקרובה מאד לרעיונות הסוציאליזם.
השכלה כפולה קנתה לעצמה ברוסיה ואח"כ בצרפת לאחר שבאה לשם בדי ללמוד. באחת הנשפיות שהיה עורך הנוער המהפכני בז'יטומיר נפגשה עם מאיר דיזנגוף, שהיה אז חייל ועבד בחיל המצב הז'יטומירי, ונפשה נקשרה בנפשו. אחרי שהשתחרר מן הצבא ויצא לארץ-ישראל דרך פריז. אחר שניתן לי הפקיד, להקים בית חרושת לזכוכית בא"י ע"י הברון, נישאה לו במצרים בשנת 1893, ויחד עמו באה לארץ ישראל.
בית החרושת לזכוכית נבנה בטנטורה, מקום שומם לא רחוק מן הים והאשה הצעירה המפונקת לא רק שלא ערערה על כך, אלא גם עזרה על ידו במסירות, והתענתה בכל אשר התענה הוא.
לאחר כשלון בית החרושת הנ"ל עברה עם בעלה לאודיסה ושם עבדה שכם אחד עמו לשם הפצת הרעיונות של "חובבי ציון" וישוב ארץ ישראל. כן השתתפה בקונגרס הציוני הששי כאורחת.
בשנת תרס"ה עברה עם בעלה לארץ-ישראל על מנת להשתקע.
בבואה ארצה (1905) היתה זמן-מה מורה לצרפתית בבית הספר לבנות. היתה עוזרת נאמנה לבעלה ולא חששה לכל קושיים, שבהם נתנסתה במשך חמש שנים רצופות עד שתל-אביב התחילה להבנות.
בימי המלחמה, כשדיזנגוף הוגלה ע"י ג'מל פחה, לא נרתעה והלכה עמו בגולה ממקום למקום והיתה מושיטה עזרה ביד רחמניה לזקוקים ולסובלים.
ביתה היה בית ועד לחכמים ואנשי מעשה, לאנשי התנועה והעבודה הצבורית. בתל-אביב היתה הרוח החיה של כל השכונה ואח"כ של העיר, ועמדה כל הזמן במרכז הענינים ויצרה אטמוספירה נוחה לעבודה צבורית.
לא אהבה לצאת, כדרך הגבירות, לחוץ לארץ בימות הקיץ. רק בקושי גדול השפיעו עליה הרופאים בשנות מחלתה (חלתה במחלות קשות במשך שתים עשרה שנה!) לעזוב את הארץ, כדי להתרפא אצל רופאים גדולים בחו"ל.
שנתים לפני פטירתה (תרפ"ח) חלתה והפעם מחלה רצינית ביותר שהזקיקה נתוח. אחרי נתוח שנעשה לה בפריז הוקל לה במקצת, אך כעבור זמן חזרה המחלה ולא הרפתה ממנה. לאחרי חבלי גסיסה ארוכים, הלכה לעולמה בה, שבט תר"ץ ונקברה בבית הקברות הישן בתל-אביב.
לאות הוקרה על פעולותיה לטובת העיר נקרא הבכר ברחוב דיזנגוף על שמה בשם "ככר צינה דיזנגוף", ויצאה גם חוברת לתולדותיה בשם "לזכר צינה חיה דיזנגוף".
זרח ברנט
נולד בציטוביאן, פלך קובנה, ליטא, ט"ז ניסן תר"ג (1843), לאביו ר' נחום (תלמיד-חכם, סוחר בפרוות). למד בחדרים, בישיבת סלובודקה ואח"כ בישיבת הרב חיים בן אברהם קרויזר (מחבר "פרי עץ חיים" על ארבעת הטורים), שהשתוקק כל ימיו לעלות לארץ הקודש ונטע תשוקה זו אף בלב תלמידיו.
בתרכ"ה בא אל הישיבה הסוחר האמיד ר' יצחק הכהן מלונדון (מיוצאי ליטא), וביקש את הבחור זרח ברנט לחתן לבתו רחל לאה. הוא לא רצה לצאת ללונדון בעת שהיה מקוה לעלות ארצה עם רבו. אך לעצת רבו הסכים לשידוך, ורבי ברכו שיצליח בעסקיו בלונדון, שיהיה לו כסף להתישבות בארץ-ישראל.
אחרי היותו במשך שנתים סמוך על שולחן חותנו ועוסק בתורה למד את מלאכת הפרוונות ועבד בשכר לירה אחת לשבוע ומשידע את המלאכה יסד בית תעשיה ומסחר לפרוות והצליח בעסקיו. ארגן את יהודי מזרח-אירופה בחברה ש"ס ובהשתדלות "דיפלומטית" ממושכת ובסבלנות הצליח לסלק את התנגדות ראשי הקהלה (יהודים אנגלים ותיקים וביניהם אף אצילים) והרב הראשי ר' נתן אדלר ליסוד עדה מיוחדת של יהודי מזרח אירופה, וכך נוצרה העדה שסידרה את חייה הדתיים לפי המסורת מהמולדת הישנה. סבל במובן המרי בגלל שמירת שבת (יום גבית החובות והתשלום לפועלים), אך במשך הזמן הצליח להתקשר עם סוחרים בלייפציג ובפאריס ולרכוש לו הון כל-שהוא. תמך בשד"רים מארץ-ישראל והשתדל ליסד בלונדון חברה לישוב ארץ-ישראל, וכשמלאו שבע שנים לשהותו באנגליה ונתאפשר לו לרכוש פספורט בריטי עלה ארצה עם אשתו ובתו חנה , שהיתה אז בת שנתים.
ביום כ"ו חשון תרל"ב הגיעו דרך החור שבחומת החוף ליפו, שהיו בה אז רק שמונה אשכנזים מבוגרים (ר' חיים שמרלינג ובניו, ר' חיים "בקר" ,