החקלאים (ועידה ב' - שבט תרפ"ג, ג' - חורף תרפ"ז, ד' - גיסן תרצ"א). בפרק הזמן הזה ערך גם חוברות של סקירות והערכות (מטעם המרכז החקלאי) לקראת הקונגרסים הציוניים. הרבה לכתוב בעתונות הפועלים ("קונטרס", "פנקס", "דבר", "הפועל הצעיר", "ניב הקבוצה") ובהוצאות פריודיות שונות. במועצת ההסתדרות הי"ט, תרפ"ח נבחר למזכירות ועדת הבקורת המרכזית בהסתדרות, שעל יסודה הוחלט באותה מועצה, והוא היה פעיל בארגונה והקמתה. בכל השנים - ציר לועידות ההסתדרות הכללית וההסתדרות החקלאית, חבר מועצת ההסתדרות (לסירוגין) והמועצה החקלאית וממלא שליחויות ותפקידים שונים בתנועה.
באב תרפ"ט נסע לאמריקה בשליחות "יכין ", שהה שם למעלה מ-9 חדשים וארגן חברים להתנחלות במושבי-מטעים על אדמת הקרן הקיימת, שיוכנו ויעובדו עד ליבול על-ידי "יכין". הקים את הארגון הראשון מבין חברי פועלי ציון בשם "חירות-אמריקה" וארגן מספר מפעלי-נטיעה פרטיים, שעבודתם נמסרה ל"יכין", בסיון תר"ץ חזר לארץ ולעבודתו במרכז החקלאי. כעבור חדשיים קרה לו ולמשפחתו האסון הגדול במות בנו בכורו בן-ציון , בן 14,בדמי עלומיו. להזמנת קבוצת גבע עבר אז עם משפחתו לקבוצה זו. בסתיו תרצ"ב נסע שנית בשליחות "יכין" לאמריקה, לשם ארגון קבוצות נוספות להתישבות בעמק חפר , שהוחל אז ביישובו. ארגן קבוצות "חירות ב'" ו"חירות ג" ' ומפעלי נטיעה פרטיים בעבודת "יכין".
בספטמבר 1933 חזר לארץ ולביתו בגבע. כאן הוא חי עם יתר החברים את תהליך גידול הקבוצה (הנחשבת כאחת הקבוצות המבוססות בארץ) והתפתחות משקה, עם קליטת עולים חדשים ומיזוגם בקבוצה וקליטת עליית הנוער מהגולה הנאצית. ובתוך המשק עומד עם שאר החברים על המשמרת בהתחולל מאורעות הדמים בארץ באביב תרצ"ו ואילך.
בסוף תרצ"ו נדרש מטעם המרכז החקלאי להכין את ספר ההסתדרות החקלאית לקראת הועידה החקלאית החמישית. לועידה שהתקיימה בינואר 1939 הוגש ספר בן 384 עמוד שתכנו - סקירה מקיפה על הסתדרות הפועלים החקלאים, קורותיה, יצירתה וכל שהתרחש בה מאז ועידתה הקודמת בתרצ"א. באביב תרצ"ט חזר לביתו ולעבודתו. מכאן היה פעיל בועדת-התרבות האזורית של גוש חרוד . מניסן תש"ב ואילך ערך והוציא לאור מטעמה חוברות "בעמק " (עד תש"ו הופיעו 20 חוברות), כלי-ביטוי לישוב החקלאי באזורי חרוד ובית-שאן, 23 נקודות במספר, וכן את החוברות "חג ומועד" ו"האמנות בחיינו' '. בו בזמן נשא בעול פעולות שזמן המלחמה גרמן. ובפרוס מלחמת הבחירות לועידת ההסתדרות באביב תש"ך - התנדב לעבודת מפלגת פועלי ארץ-ישראל במרכזה.
מספטמבר 1944 ערך את "ניב הקבוצה " של חבר הקבוצות (עד שנפסק בסתיו 1945), ומאביב 1945 פעל עם ש. יבנאלי בעריכתם והכנתם לדפוס של כתביב. כצנלסון . השתתף גם בכמה הוצאות ספרותיות. בשנות תש"ד, תש"ה, ותש"ו כתב לשנתון של "דבר" סקירות מקיפות על ההתישבות והחקלאות העברית בשנים אלו.
מאביב תש"ה הוא פעיל במזכירות ועדת הבקורת המרכזית של ההסתדרות, שאליה נבחר במועצת ההסתדרות נ"ד, אדר תש"ה.
בשנים האחרונות מתפרסמות לעתים קרובות רשימותיו על עניני היום ב"הפועל הצעיר", "דבר", ועתונים אחרים.
בחודש אדר תש"ז, חזר - אחרי מספר שנים של עבודה צבורית - לביתו ולעבודתו בקבוצה.
צאצאיו: רחל (אשת שלמה סימקין ; בנם בן-ציון), אליעזר .
אדוין סמואל
נולד לאביו הויסקאונט הרברט סמואל (אליעזר בן מנחם) ולאמו ביאטריס (מרים) בת אליאס פרנקלין, ב-11 בספטמבר 1898 בלונדון. אביו הרברט סמואל, מנהיג הליברלים באנגליה, היה הנציב העליון האזרחי הראשון (הראשון ליהודה) בארץ ישראל, 1925- 1920. שנים מספר שימש בתפקידים של מיניסטר לעניני הפנים ומיניסטר לעניני הדואר בבריטניה.
קיבל את חנוכו הכללי בבית הספר "וסטמינסטר" בלונדון. לאחר זה למד בקוליג' "בלויל", אשר באוניברסיטת אוכספורד, וקיבל שם את התואר האקדמי B.A.
במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הוד מלכותו ובשנת 1917 הועלה לדרגת לויטננט משנה בחיל-התותתנים המלכותי. באותה שנה הגיע עם הכוחות הבריטיים ארצה וצורף למפקדה הראשית. כאן היה אחד מעוזריו של הקולונל דידס בשירות הידיעות הפוליטי. במרץ 1918, נתמנה לתפקיד קצין-הקשר הצבאי בין ועד הצירים ובין מפקדת הגנרל אלנבי, בפקודו של מייג'ור אורמסבי-גור. באוגוסט 1918 התנדב לשרת כקצין-אמונים עם הגדוד ה-40 (הארצישראלי) של "הרויאל פיוזילירס" (הגדודים העברים) במצרים, ונשאר בתפקיד זה עד לשביתת הנשק. אז חזר למפקדה הראשית בא"י ונכנס לתפקיד אחד-העוזרים של הבריגדיר קלייטון, הקצין הפוליטי הראשי.
עבד בכבישים בזמן העליה השלישית והתחבב על צבור החלוצים ואף חובר שיר עממי לכבודו.
לאחר שנסתיימה המלחמה נשא לאשה את הדסה בת הסופר והבלשן יהודה גור (גרזובסקי), עסקנית מרכזית בויצ"ו העולמית. בין השנים 1920- 1925 נמנה על חבר העובדים של סיר רונלד סטורס, במפקדה הראשית למחוז ירושלים. בשנת 1925 הועבר למשך חצי שנה למחלקת העליה, כדי לסייע בהקמת מחלקת ההתאזרחות. ב-1926 כיהן ביפו כקצין מושל