טנטורה ליד בית-החרושת לזכוכית שהקים שם עלידי מאיר דיזנגוף היה צורך באכר מוכשר ומתאים. אוהב אדמה ועבודה, אמיץ וזריז, שיתישב שם ויעבד את האדמה. נציגו של הבארון, מר אליהו מייד, מצא אותו, לפי תכונותיו, מתאים לכך והציע לו להחליף את נחלתו ההררית והסלעית שבראש פנה במרחב שדה ומרעה לעדרי צאן ובקר בטנטורה. ובונשטיין, שהשתוקק למרחב שדה כפי שאיפתו בחו"ל, הסבים להצעה ועבר שמה עם משפחתו ועם חותנו באייר תרמ"ו.
משפסקה העבודה בבית-החרושת לזכוכית וכל פועליו ומומחיו עזבוהו נשארה משפחת בונשטיין לבדה בכפר הערבי, והודות לידיעותיו בשפות הערבית והטורקית ולסגולותיו האישיות הטובות נתחבב ונתכבד על ערביי הכפר והסביבה, עד שהציעו לו להיות המוכתר שלהם כלפי השלטונות. אמנם גם כך קשים היו החיים בכפר, מחוץ לישוב יהודי, ומה גם שהקדחת פקדה את המשפחה, ובעיקר את עקרת הבית, לעתים קרובות, ורופא ביקר בכפר רק פעם בשבוע והרוקח אדלר מזכרון יעקב פעמיים בשבוע, והקדחת לא קבעה את זמניה לפי זמני הביקור של אנשי הרפואה. אך חזקו עליו דברי אליהו שייד, כי הבארון אומר להקים במקום הזה עיר נמל ומרכז לתעשיה ועד להגשמת התכנית הגדולה וחוץ שיהודי ישב בקביעות על האדמה שנגאלה ויקיים בה את חזקת הישוב היהודי, - והוא הבין וקיבל עליו את החובה לשאת למען העתיד של העם והארץ את הסבל החלוצי של בדידות וקדחת. לפקודת הרופאים הוכרח לשכור לאשתו חדר בזכרון יעקב, שתבריא באויר ההררי מן הקדחת, אך אליהו שייד ראה בכך התחלה ליציאת כל המשפחה מן המקום והזכיר לבונשטיין את חובתו כלפי עיר העתיד שתקום בטנטורה... הוא הבין את חובתו והחזיר אליו את אשתו והוסיפו לעבוד ולסבול. אך העיר לא נבנתה, ובינתים גדלו הילדים והיו זקוקים לבית-ספר, ואחרי עשר שנות ישיבה בכפר הערבי עלה עם משפחתו להתישב בזכרון יעקב, ומאז היה לאחד מטובי האכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בעניני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ, ואחד מהם שגורלו הרחיקו לחו"ל פעיל גם שם למען ציון כעסקן ההסתדרות הציונית, וזכה לראות סביבו דורות של נכדים ונינים.
צאצאיו: נחום (לוזאן, שוייץ), פסח (סוחר בחיפה), אשר, יהודה, יוטא (ז"ל) אשת ראובן קפלן (בזכרון יעקב), משה (מפקח בתי-הדואר במחוז המערב), אהרן (זכרון יעקב), יוסף (תל-אביב), פנינה אשת תיאודור רוזנפלד (חיפה).
חיה רחל לאה גיסין
נולדה בז'ורביצי, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), בשנת תקצ"ז (1837), לאביה הרב זאב קרוטקין , רבה של קהלת ז'ורביצי. קיבלה בבית הוריה חינוך יהודי טוב בחכמת החיים ובמדות טובות. נישאה לר' אפרים בן ר' אברהם זלקינד גיסין, תלמיד-חכם ומשכיל שומר תורה ומצוה, חיו שנים רבות בסטארו-ביכוב, פלך מוהילב, והיו מהראשונים לחיבת ציון ופעילים בעניני הצבור היהודי.
אחרי שבניה משה ושלמה זלמן עלו ארצה בתרנ"א ובנה אריה ליב ובתה איידלה בתרנ"ד, עלתה בתרנ"ה אף היא ובעלה ובנותיה מארישה, איטה ואלישבע והתישבו בבית הגדול שהכינו הבנים בקצה המושבה פתח תקוה, ליד הדרך ליפו, והמשיכו יחד עם הבנים בפעולות לפיתוח המשק ולקידום החיים הצבוריים במושבה, ובהארחת חלוצים וסתם עוברי-אורח, והיא החלה מיד לחפש ולמצוא לה שדה פעולה במעשים טובים לעזרת כושלים ונצרכים כמנהגה במשך עשרות שנים בחו"ל.
בתרנ"ח נפטר בעלה והיא האריכה ימים אחריו עוד 31 שנה, הדריכה את בניה ובנותיה בעניני משק ומשפחה ועסקי צבור והעניקה להם הרבה מחכמת-חייה וגידלה על ברכיה נינים ונכדים. גם זוהרים שהסתבכו בבעיות קשות ומעיקות בחייהם היו מבריאים בנפשם