לפני כניסת הצבא הבריטי, ואח"כ חזר לכהונתו ביפו.
בתרע"ח נשא לאשה את עליזה בת יצחק אלטאראם (ת''ח, קונסול פרס בירושלים).
כשחזר הרב הראשי רבי יעקב מאיר לירושלים מכהונתו כרב ראשי בסאלוניקי הוזמן הוא שמה למשרה זו, ובהסכמת ועד קהלת יפו ות"א קיבל את המשרה למשך שלש שנים. נתן שם דחיפה עצומה להתפתחות התנועה הציונית ולהפצת השפה והתרבות העברית ולחיזוק לימוד התורה ושרותי הקהלה. השיג מאת הממשלה היונית הקצבה של חצי מליון דרכמות לשנה לצרכים דתיים ולמוסדות החנוך של העדה בסלוניקי. נתחבב על כל יודעיו וקיבל אות-כבוד גבוה מאת ממשלת יון. להפצרת קהלת יפו ות"א הפסיק שם את כהונתו לאחר שנתים ובתרפ"ג חזר לכהן כרב ראשי בתל-אביב, עד שהוכתר בתמוז תרצ"ט כראשון-לציון ורב ראשי לארץ-ישראל בירושלים, במקום הרב יעקב מאיר.
השתתף בפעילות בחיים הצבוריים. היה חבר הועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל, ציר אספת הנבחרים וחבר הועד הלאומי. עסקן ותיק של הסתדרות המזרחי, השתתף בועידתה העולמית באמסטרדאם בשנת תר"פ ובועידות ארציות. היה ציר בקונגרס הציוני הי"ד מטעם ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים וגם בקונגרס הט"ז, וציר לכינוס היסוד של הסוכנות היהודית מטעם הועד הלאומי. ייצג בכבוד ובהדר את יהודי ארץ-ישראל בהופעות במשלחות שונות בפני השלטונות הגבוהים ובמשלחת הישוב עם מ. דיזנגוף, ח. ארלזורוב מטעם הועד הלאומי בתרפ"ו בפני ועדת המנדטים של חבר הלאומים בז'נבה ובתרצ"ז עם חיים סלומון והעו"ד עליאש. היה חבר הועד הפועל של המזרחי הארצי, יו"ר ביה"ד של המזרחי העולמי, יו"ר אגודת הרבנים בת"א, חבר מועצת הסוכנות היהודית כנציג הישוב, ועוד. נסע בתרפ''ז בשליחות המזרחי לעיראק והוזמן לכסא רב ראשי בבגדאד. אך סירב כמובן, ובדרכו חזרה הצליח למנוע מחלוקת גדולה בקהלת חלב שבסוריה, ושתי הקהלות רשמוהו בספר הזהב של הקה"ק, ובתרפ"ט נסע לארצות-הברית בשליחות קרן ארץ-ישראל של המזרחי וגם שם הצליח לעורר ביהודים חיבה והתענינות למפעל היהודי בארצנו.
הופיע לפני ועדת הכותל המערבי בירושלים, השתתף בועידת השולחן העגול ב-1939, הופיע לפני הועדה האנגלו-האמריקאית ב-1945 וכן לפני ועדת אומ"א ב-1947.
בתקופת כהונתו בתל-אביב פעל רבות לפיתוח שרותי הקהלה והרבנות הראשית ולטובת מוסדות תורה, חסד ותרבות. השתתף בפעולות לבנין ביתהכנסת הספרדי המפואר "אהל מועד" ויסד לידו את ישיבת "אהל מועדי" ואגודת הנוער "פרחי כהונה" להשתלמות בתורה ובאורח-חיים דתי.
כיום הוא רב ראשי לארץ-ישראל ונשיא הרבנות הראשית (יחד עם חברו הרב הראשי ד"ר יצחק אייזיקהלוי הרצוג ), מיסדה ונשיאה של ישיבת "שער ציון", נשיא הכבוד של ועד עדת הספרדים בירושלים, נשיא בית-החולים הכללי "משגב לדך", בית חנוך יתומים הספרדי ומוסדות רבים לצדקה וחסד -ירושלים.
פרסם מאמרים רבים בעתונות בענינים דתיים, צבוריים ולאומיים. חידושי תורה והגיונות ביהדות בקבצים ובירחונים תורניים ומדעיים-מחקריים. חיבר את הספרים: "משפטי עוזיאל" (ד' חלקים, תשובות על ד' חלקי שלחן ערוך), "מכמני עוזיאל" (ג' חלקים, מאמרים ונאומים), "שערי עוזיאל" וב' חלקים הלכות אפוטרופסות, יתומים וילדים ונכסים עזובים, מוסדות צבור, צדקות והקדשות), "גליוני עוזיאל " (הערות והארות על הש"ס והרמב"ם), "משנת עוזיאל " (פירושים ומדרשי הלכה למסכתות סדר זרעים), "מדרשי עוזיאל" (ב' חלקים, דרושים למועדי השנה), "הגיוני עוזיאל" (מחקרים ועיונים בשאלות היהדות), "השופט והמשפט' ' (על יסודות המשפט העברי).
צאצאיו: מזל אשת בכור ארואץ (נכד הרב יוסף ארואץ מיפו); יוסף (ממתנדבי הגדוד העברי הראשון ליהודה בתרע"ח); רחל אשת פסח ברקוביץ ; מרגלית אשת האגרונום דב שינפלד; יעקב (התגייס במלחמה העולמית השניה ועלה לדרגת קפטן).
ד"ר יצחק ד'ארבלה
נולד בקרמנצ'וג, אוקראינה, בשנת תקצ"ה לאביו יעקב אמציטלאבסקי , חסיד חבד"י ומשכיל כאחד שנתן לבניו גם השכלה כללית.
קיבל את חנוכו ב"חדר" וב"ישיבה", עבר לגימנסיה רוסיה והמשיך את למוריו באוניברסיטה בפטרבורג. ניבאו לו עתיד מזהיר כאיש-מדע ברוסיה, על אף היותו יהודי, אבל נתפס בעזרה לחבר כושל בלמודיו בשעת הבחינות והוכרח לעזוב את האוניברסיטה. נסע לפריס ושם גמר את חוק-למודיו כרופא.