רוטשילד ליסד בראש-פנה בית-ספר לילדי הערבים בכפר ג'עוני, ע"י ראש פנה. וב-1913 הפגיש את נחום סוקולוב , כמנהיג התנועה הציונית, עם ראשי התנועה הערבית בלבנון לשם יצירת יחסים תקינים בין שני העמים תושבי הארץ.
במלחמת העולם הראשונה היה כמעט היחידי מראשי פקידות יק"א שנשאר בארץ, מנותק ממקורות הכספים של מרכז חברת יק"א בפאריס. באותן השנים עמד לא פעם בפני המצביא העריץ ג'מאל אחמד פחה בהשתדלות לרכך את קשי הגזירות והנגישות ולהוציא ממוחו את הרעיון שלמען שלמותה של הממלכה העותומנית נחוץ להחריב אה הישוב העברי. וכשהיה צורך בכספים באופן דחוף לפעולה ישובית או להצלה היה לווה על אחריות עצמו סכומים גדולים בזהב מאת ידידים ערבים אמידים ברבית קצוצה. ביחוד הגדיל לעשות, אף בסיכון חייו, אחרי שנתגלה קשר המחתרת העברית "נילי" והשלטון חשד באנשי "השומר", שגם הם חותרים תחת מעמדה של הממלכה העותומנית בארץ כדי להקים כאן בסיס ציוני בתמיכת אנגליה, ולקח גם מהם רבים למאסר ולעינויים ולמשפטים צבאיים באשמת בגידה. באותה תקופת רוגז ורתיחה התיצב קלוואריסקי בפני המצביא, שאיים עליו לתלותו בגן ביתו בראש פנה אם יגן על בוגדים, והצליח לשכנעו שאנשי "השומר" והאברים נקיים מחטא זה, והודות לכך שוחררו.
בשנות המלחמה ההיא יסד את אילת השחר והמושב מחנים והקבוצות תל-חי וכפר גלעדי נקודות פועלים קיבוציות על אדמת יק"א, דבר שלא היה לו תקדים בפעולותיה ולא היה כל סיכוי שלאחר המלחמה תהיה ההנהלה המרכזית מרוצה במעשה זה, אך הוא נענה לדרישת הצורך הלאומי אף בסיכון מעמדו האישי.
בסוף המלחמה קיבל סיפוק מוסרי , כשהבארון ג'יימס רוטשילד (בן הבארון בנימין "אבי הישוב") ביקר בארץ כקצין צבא ואמר לו, שהוא רואה אותו לא כפקיד ממונה אלא כשותף למפעל ההתישבות של אביו, אך זה לא שינה למעשה את יחסה של הפקידות אליו.
אחרי המלחמה הוזמן אל המלך פייסל ונשיאות הקונגרס הכל-סורי לדמשק להציע הצעה להסדרת עניני ארץ-שראל. הצעתו, שהיתה מכוונת לטובת שני העמים, לא נתקבלה על דעת ההנהגה הציונית, אף כי הייתה עלולה לתת אפשרויות נרחבות יותר משהושגו למעשה בשלטון המנדטורי.
היה המעודד היחידי של מגיני תל-חי וכפר גלעדי בזמן מרד הערבים נגד צרפת בסוריה ומבלי לחשוש לבטחונו נסע דרך החזית בצפון לשם קשר והגשת עזרה למגינים. בדרכו לדמשק לשם פגישה עם ידידיו הערבים מנהיגי המרד בדבר יצירת יחס מיוחד לישובים העבריים בצפון, נפל מעל סוסו ונשברה רגלו, ולא הגיע בזמן למחוז חפצו ולא עלה בידו למנוע את אסון תל-חי.
בשנות 1920/23 היה יחד עם יואל (ז'ול) רוזנהק מנהל מושבות פיק"א בצפון הארץ מהמשרד המרכזי בחיפה. באותן השנים היה חבר הנהלת הועד הלאומי ובראשית השלטון האזרחי בארץ היה גם אחד משלשת החברים היהודים (יחד עם יצחק בן-צבי ואהרן איזנברג) במועצה המיעצת הממשלתית.
בגלל עמדתו הציונית המובהקת ודרישתו להרחבת פעולות ההתישבות של פיק"א בתנופה רחבה נעשה צר לו המקום בהנהלת פיק"א וב-1923 התפטר ויצא לפנסיה.
בשנות 1923/27 היה מנהל הלשכה הערבית בהנהלה הציונית, קשר קשרים עם ראשי התנועה הערבית בארץ ובארצות השכנות, ובשנות 1929/31 היה מנהל הלשכה המאוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לעניני הערבים, והיה מכובד אף בעיני העסקנים והמדינאים הערביים, אך בגלל סיבות שמחוץ לתחום-פעולתו לא יכלה זו להביא לידי הסכם בין שני העמים.
פעל ביסודה ובהנהגתה של "ברית שלום", בירחון "שאיפותינו", בתנועת "קדמה-מזרחה" ואח"כ ב"ליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" שבגלל סיבות שלא היתה לו שליטה עליהן, ובעיקר בגלל עמדתה של הממשלה המנדטורית ואדישות מוסדות הישוב הצטמצמה פעולתה בעיקר בחוג מצומצם יהודי בלבד.
פרסם את רעיונותיו בעתונים שונים בעברית, ערבית וצרפתית והיה מכובד בחוגי החברה והצבור בכל העמים שבארץ. על יחסו לישוב ועל פעולתו וכיוונו בניהול המושבות נתפרסמה ב-1905 - על סמך שאלות ותשובות אתו - חוברת מטעם מערכת "השקפה" בשם "ח.מ. קלוריסקי והישוב".
נפטר בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים, כ"ז טבת תש"ז (19.1.47) ונקבר למחרתו בהר הזיתים.
צאצאיו; ירדנה אשת אליהו בן בוריס (דב) גולדברג, דבורה אשת אלכסנדר דוד לוין (בשנת 1939 נסעה עם בעלה ובנה להולנד, ונשארו שם בימי הכבוש הגרמני. היתה פעילה מאד בשטח התרבותי בין יהודי המקום ועזרה להוציא לאור במחתרת מלון הולנדי עברי. נספו בידי הנאצים בפברואר 1943), חרמונה אשת ד"ר מיכאל פ. סימון.
חנה יהודית לנדאו (מיס לנדאו)
נולדה ב-20 למרס 1873 בלונדון לאביה מרדכי (פקיד הקהלה היהודית בלונדון, בן המטיף יצחק אליעזר שמואל לנדאו מוילנה).
את חנוכה העברי קבלה בבית ספר חרדי בפרנקפורט דמיין. היתה תלמידתו של מנדל בן הרב שמשון רפאל הירש. סיימה אח"כ בית מדרש למורות בלונדון, בשנת 1892 נתמנתה למורה בבית הספר העירוני בלונדון, ובמשרה זו עמדה עד 1898,