אביב, כשפגעה בו פצצה בעת שאוירונים איטלקיים הרעישו את העיר, ביום ב' ו' אלול ת"ש (9.9.40).
צאצאיו: משה (לשעבר בהנהלת פיק"א, חתנו של העסקן יצחק אייזיק בן-טובים), זכריה (זליג), דוד, חסיה (מהגננות הראשונות בארץ, אשת בנימין גבר), עקיבא (מהמחזור הראשון של גומרי הגימנסיה הרצליה בת"א, כיום באמריקה).
ד"ר יצחק אפשטיין
נולד בליובאן, מחוז בוברויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה), בחדש כסלו תרכ"ג (1862), לאביו נחום (בעל טחנה, תלמיד חכם ומורה עברי) ולאמו פייגה ביילה לבית שפירא.
אחי הסופר זלמן אפשטיין (שלמה האלקושי). ראשית חנוכו היה בחדר ובבית המדרש ברוח המסורת.
בן ארבע עשרה היה כשהוריו עברו עם המשיפחה לגור באודיסה. שם רכש ידיעות כלליות עד שהצליח להכנס לבית הספר הריאלי הרוסי. ובערבים היה משתלם מפי מ. ל. לילינבלום והושפע ממנו ברוח חיבת ציון.
בן 21 גמר את בית הספר הריאלי ומתוך תשוקה לחקלאות רצה להשתלם בבית ספר גבוה לחקלאות. אחרי שלא נתקבל מסיבת יהדותו, פנה אל לילינבלום שיכניס אותו ברשימת ששת הצעירים מרוסיה שעליהם התנהל משא ומתן בין ועד חובבי ציון ובין הבארון רוטשילד שיבואו לארץ ישראל על חשבונו לשם הכשרתם בעבודה חקלאית בארץ. בקשתו נתקבלה ובחדש אלול תרמ"ו הגיע לא"י יחד עם חמשת חבר"ו (ליאון יגלי, משה ווארהפטיג (אמיתי), מיכאל שלמה פוחצבסקי, א. הלפרין וגרשון הורביץ) ותח נתם הראשונה היתה במושבה זכרון יעקב. משם עברו לראש פינה. עבד בעיקר בגננות, בגידול ירקות, צמחי נוי ובמטעים. כעבור ארבע שנים עבר לעבודת ההוראה.
נשא לאשה את רחל בת יוסף וידנפלד, תלמידתו מראש פינה.
באביב תרנ"א נפתח בצפת בית ספר בעל שתי מחלקות ונתמנה למנהלו. ללא כל הכשרה פדגוגית מתאימה נגש לעבודתו בבית הספר בצפת. בלי ספרי למוד ובהעדר שפת הוראה תקינה ומקובלת המשיך לעבוד עד שהגיע במשך עשר שנות למוד לידי עבוד מפורט ומדויק של השיטה "עברית בעברית", שנתפרסמה אח"כ ברבים בספרו "עברית בעברית", שיצא לאור בהוצאת "אחיאסף", בשנת תרס"א.
בתרס''ב החליט להשתלם בפדגוגיה ובחנוך ויצא ללוזן (שווייץ). שם נכנם לאוניברסיטה ולמד בשנים 1902-1905, וב-1905 קבל את התואר מוסמך האוניברסיטה בלחן ונשאר שם עד 1909.
במשך השנים הללו עסק בהוראה ופרסם בעתונות העברית והלועזית מאמרים רבים בשאלות חנוך, והיה מן הראשונים שעוררו את היחס לשאלה הערבית בארץ-ישראל במאמרו "שאלה נעלמה", שראה אור ב"השלח", כרך י"ז (תרס"ז).
בשנת 1908 הוזמן מטעם חכי"ח לנהל את ה"תלמוד-תורה" הגדול בסלוניקי. במשך שנתים נהפך המוסד לבית ספר מודרני לעברי ביסודו. נתחבב שם על כל מכיריו וידידיו. הרצאותיו (בצרפתית ובעברית) בקלובים המפוארים הקסימו את כל שומעיו בסגנונם העברי היפה וגם בשפה הצרפתית המצוחצחת שלו. היה מפרסם משם מכתבים בכל העתונות העברית.
בש' תרע"ה, בעצם ימי המלחמה, חזר לשווייץ אל משפחתו, ישב מחדש על ספסל הלמודים באוניברסיטה וריכז את חקירותיו בעניני לשון ובלשנות והוכתר בתואר ד"ר לפדגוגיה ולספרות - בגיל של 51 שנה.
כתום המלחמה חזר יחד עם משפחתו לארץ ישראל והתמנה למנהל בית מדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי ביפו במקומו של הד"ר נ. טורוב שהתפטר. במשרה זו לא עמד זמן רב. כשבא נח פינס הסתלק ממשרתו ומסר את הנהלת הסמינר לידיו. עבר לירושלים ושם נמסרה לו משרת מפקח על רשת בתי הספר של ההנהלה הציונית, אבל גם בתפקיד זה לא עמד זמן ממושך.
אחרי שיצא מפקוח על בתה"ס חזר להוראה ממש בתורת מורה, פעל בפיתוח המבטא הנכון, הרצה והדריך בסטודיות התיאטרוניות השונות בארץ, דאג לדיוק הלשון; חידש כמה וכמה חידושי לשון, ביחוד בפדגוגיה ובפסיכולוגיה. פרסם מחקרים ומאמרים על התנוך, על הבטוי, על הלשון והפסיכולוגיה בעתונות היומית והמקצועית-חנוכית.
כשהוקם רדיו-ירושלים הוזמן כקריין בלילות שבת בתורה ובמשך שנים היה משמיע בנגון מסורתי יפה