ובקול ערב את פרשת השבוע וההפטרה.
היה ממיסדי "ברית שלום", אך לא יכול היה לשאת את התעמולה שלה, ובשנים האחרונות לחייהתרחק קצת מילד טפוחיו.
פרסם בשנת תרע"ה את הספר "המחשבה ורבוי הלשונות" - בצרפתית.
בתרע"ט תרגם את הספר "נפש החנוך" לויליאם שטרן.
ליובלו השמונים פרסמה "ספרית ראשונים" (שע"י התאחדות בני הישוב בא"י) חוברת ח' - לתולדותיו.
נפטר כ"ג אדר א' תש"ג (28.2.43) ונקבר בירושלים.
צאצאיו: נחום (מהנדס, חיפה), ברוריה (ז"ל) אשת ד"ר דוד ויסמן, תחיה אשת דוד סטונהול (בן מיכל שטיינברג, מוצא) מפקח ראשי של מחסני הטלפונים בארץ, בת-עמי אשת מיכאל נעמן (לונדון), חשובה (ז"ל) אשת נתנאל בן ד"ר יהושע טהון, בנכר אשת המוסיקאי סידני סיל (ירושלים).
על שמו - סמינריון לגננות בירושלים בהנהלת ד"ר א. ז. אשכולי.
בתש"ז הופיעו מאמריו הבלשניים בספר בשם "הגיוני לשון" (הוצאת "עם עובד") ומאמריו הפדגוגיים בספר "מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון והחינוך העברי", בצירוף תולדותיו ופועל חייו מאת י. ספיבק ומבוא למשנתו מאת ד"ר אשר בן-ישראל בהוצאת "קוהלת", מיסודה של הסתדרות המורים בא"י.
מנשה מאירוביץ
נולד בניקולאייב, דרום רוסיה, א' תמוז תר"כ (1860) לאביו אברהם צבי (סוחר). למד בחדר ומשעברו הוריו בתר"ל לאודיסה המשיך ללמוד שם שנתים בחדר המתוקן מיסודו של מ. ל. לילינבלום . משנסגר ה"חדר" הכניסוהו הוריו לביה"ס הריאלי הממשלתי, ומשגמר בו ב-1879 למד שלש שנים ב"אינסטיטוט לחקלאות וליעור" הממשלתי הרוסי בפולאווי (ברוסית נובו-אלכסנדריה) אשר בפולין, בין וארשה ללובלין, והוסמך לאגרונום. (אתו יחד למדו אברהם זוסמן, מי שהיה אח"כ מנהל מוסד חינוך חקלאי ליהודים מטעם יק"א ברוסיה (נשלח עם "אחד העם" בתרנ"ח ע"י חובבי ציון ברוסיה, לחקירת מצב המושבות בא"י, ופרסם דו"ח מפורט. עלה לא"י בתרפ"ד להשתקע) ויעקב רוסטובסקי , שהצטרף אח"כ לתנועת ביל"ו, - ושלשה אלה היו האגרונומים היהודים הראשונים ברוסיה).
נכנס ללמוד חקלאות לשם עבודה ברוסיה. מפולאווי היה נוסע לעתים קרובות לבקר בווארשה. שם נתוודע אל הסופר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) , ד"ר ל. זמנהוף יוצר שפת אספראנטו, זאב גלוסקין ועוד, היה עד ראיה וסבל לפרעות 1881/82, התאכזב מרוסיה והפנה את מחשבתו על עתיד עצמו ועמו כלפי ארץ-ישראל והשתתף ביסוד האגודה הראשונה של חובבי ציון בוארשה בראשותו של הרב שמואל מוהליבר (אז רב בראדום ואח"כ בביאליסטוק), וכשגמר ב-1882 את ה"אינסטיטוט" והוסמך לאגרונום (על סמך החיבור על "אפני קביעת הטיב של מיני הצמר") כבר היה מנוי וגמור אתו ולהשתמש בידיעותיו החקלאיות אך ורק בארץ-ישראל.
בדרכו לדרום רוסיה ולנמל אודיסה ביקר, לבקשת הרב מוהליבר, אצל כמה רבנים בערי רוסיה, ובכללם אצל האדמו"ר איגר בלובלין, וניסה לשכנעם לטובת חיבת ציון, אך לא בהצלחה יתרה. בבראו לניקולאייב מצא שם את חברו משה אייזמן בראש הסניף המקומי של אגודת ביל"ו והצטרף אליה כחבר.
בנובמבר 1882 הפליג מאודיסה לאיסטמבול. שהה שם כחדשים והשתתף בפעולות "המשרד הפוליטי" של ביל"ו, שהשתדל להשיג את הסכמת הממשלה הטורקית להתישבות חקלאית של 500 סטודנטים יהודים מרוסיה בארץ-ישראל, ובראותו שההשתדלות נמשכת יותר מדי ותוצאות אין, חדל מה"פוליטיקה", המשיך את דרכו ובראשית 1883 הגיע לחוף יפו, יצא ברגל לראשון לציון, אל חבריו הבילויים שאחרי שהתמחו בעבודה חקלאית במקוה ישראל הועברו בהשתדלות המנהל שמואל הירש כפועלים וכמועמדים להתנחלות בראשון לציון, והתגוררו אז בצריפים פרוצים יחד עם הסוסים על הגבעה, מקום בית-הכנסת הגדול בעת. בערב הראשון תקפה אוחו הקדחת וכשקם אחרי שלשה ימים ברכוהו חבריו ב"מזל טוב" על שנתקדש על-ידי הקדחת, לארצישראלי ותיק... ומיד יצא לעבוד בזריעה, למנוד-ראשו, לתמהונו וללעגו המסותר של הגנן הצרפתי דיגור , מנהל העבודה מטעם פקידות הבארון בנימין רוטשילד .
כשגורשו הבילויים - לפי הוראה מפריס - ממקוה ישראל, כתב לידידיו ברוסיה מכתב מזעזע על מצבם