למד בתלמוד-תורה של הספרדים ואח"כ בביה"ס של חברת כי"ח (אליאנס) והמשיך להשתלם בתורה.
נשא לאשה את רחל בת הרב חזקיה שבתי (נפטרה בירושלים, י' שבט תר"ע) ואחריה נשא את חנה בת ר' אברהם מורסיאנו . בתרנ"ט פתח בית-מסחר ספרים וספריה לקהל, שסיפקה חומר-קריאה משעשע בעברית ובצרפתית בהשאלה לדור הצעיר של התאבים לקרוא ספרות חילונית. בשותפות עם בן-ציון טראגאן קנה את בית-הדפוס של אליעזר בן-יהודה (אח"כ יצא טראגאן מהשותפות וירד מצרימה, והדפוס נשאר בבעלותו היחידה). בדפוסו יצאו עתוניו של בן-יהודה (ה"השקפה" במשך שבע שנים, "הצבי" שנה אחת, והעתון היומי "האור" שנתים), וכן סודרו בו הכרכים הראשונים של מלון בן-יהודה. הוא העריץ את בןיהודה ואת מלחמתו להחיאת השפה העברית בדיבור והיה אחד מהראשונים בנאמני השפה העברית ולבניו ולבנותיו (נולדו לו 10 בנים ו-7 בנות) קרא בשמות מקראיים. בהיותו עוד שותף עם טראגאן בבעלות על הדפוס הוציאו במשך קרוב לשנה דו-שבועון ספרותי באיספניולית באותיות עבריות בשם "גואירטה די ירושלים". בתרס"ט הוציא עתון בשם "הפרדס" בשלש שפות: עברית, איספניולית ואידית, ובמחלוקת שהיתה בזמן ההוא בעדת הספרדים בירושלים בדבר כסא הרבנות הראשית העמיד את עתונו לצד הרב אליהו משה פאניז'יל. הוציא במשך עשרות שנות פעולתו כמדפיס ומו"ל 52 ספרי קריאה בעברית ו-63 ספרים באיספניולית, וכן תרגם רומנים רבים מצרפתית לאיספניולית והוציאם בבית דפוסו ונמצאו להם קוראים רבים בכל ערי המזרח הקרוב, במשפחות שבהן עוד לא נדחקה השפה הספרדית המסורתית מפני הערבית. שנים מספר היה כתבו הירושלמי של העתון הסאלוניקאי "איל אוויניר" וכתב גם בעתונים אחרים (לפעמים חתם בראשי-תיבות: שי"ש). בבית-דפוסו יצאו כמה חוברות של הספר "יאיר מבין" להרב יוסף בן נון , וכן הוציא סידור-תפילה קטן בשם "זכרון שי"ש", לוח תרע"ב וכו'. תוך עבודתו כמו''ל וכעורך היה גוזר מהעתונים ידיעות מכל ענפי המדע, מסדרן לפי המקצועות, ועיבד לפיהן אנציקלופדיה עממית שנשארה אצלו בכתב-יד, וכל כותב או מרצה שהיה זקוק לאיזו ידיעה מדויקת היה פונה אליו ומקבל ממנו את הפרטים והעובדות מתוך אוצרהידיעות שבביתו. כן היה אוסף ספרים ועתונים נדירים, וכמה מהם מכר לספריות ולאספנים. עבד בהכנת מלון בעברית, איספניולית וצרפתית, שנשאר בכתב-יד.
במלחמת העולם הראשונה הוכרח למכור לשלטון הטורקי את מכונת-הדפוס שלו בזיל הזול. היה חבר מטעם העדה הספרדית בועדה המקומית לשיתוף פעולה עם ועד הסיוע האמריקאי להקלת המצוקה. שילם פעמים את מס הכופר מהצבא ובסוף גויס ונשלח לשרות באדאנה שבאנאטוליה, שם היה חובש ועוזר לרוקח הצבאי, ובשעות הפנאי היה נותן שיעורים בעברית לבני העדה היהודית. אחרי המלחמה חזר לירושלים ופתח בית-מסחר קטן לספרים, שהכנסתו הספיקה רק בקושי לפרנסת משפחתו הגדולה.
בשנת תרפ"ו יזם את יסוד "המרפא" לעזרה רפואית הדדית במרפאה ובבית החולה, כדי לשחרר את החולים העניים מהצורך לפנות לחסדי הרופאים של המיסיון, או למוסדות עבריים שאמצעיהם אינם מספיקים לענות לכל דורש במהרה, לפני חקירת מצבו החמרי... כמזכירה של חברה זו עבד בלב ונפש לטובת החולים, וכשהכריחו מצבו החמרי לקבל משכורת בעד עבודתו שנתרבתה והלכה, הסכים לכך, אך המשכורת נשארה ברובה רשומה לזכותו בפנקסי החברה, וכשנתערער המצב הכספי של החברה, ויתר חגיגית על רוב החוב המגיע לו ממנה, כדי להקל את הבראת מצבה.
נפטר בירושלים, כ"ד אדר ב' תרצ"ח.
צאצאיו: מאשתו הראשונה - אחינועם, נעמי, עדינה ; ומאשתו השניה - אחיעזר, אחיטוב, אחירם, אחימלך, דוד, לאה, רחל, חביבה, אהובה.
מרדכי יעקבזון
נולד בזאגר, פלך קובנה, בשנת תרי"ג (1853), לאביו ר' שרגא פייבל (גדול בתורה ובמעשים טובים, מגדולי הסוחרים במוסקבה, ובשנותיו האחרונות בירושלים) ולאמו ליבה בת ר' יוסף. קיבל חינוך תורני והשתלם בהשכלה כללית לצרכי חיי המעשה.
נשא לאשה את אסנת (אסנע) בת הרב אליעזר קצנלבויגן, מיאנישעק (בן אחותה הוא הרב אליעזר סילבר מסינסינטי, ראש אגודת הרבנים בארה"ב וקנדה ומראשי אגודת ישראל).
השתתף בניהול עסקי המסחר הגדולים של אביו, וכמוהו שמר גם הוא בנאמנות את חובתו לקבוע עתים לתורה, לעשות צדקה ולתמוך במפעלי תורה וחסד ובישוב ארץ-ישראל.
כשביקרו הוריו בארץ בתר"ן ואביו קנה נחלה במושבה רחובות שנוסדה אז, עלה הוא ארצה אח"כ