היכרות וידידות עם אנארכיסטים פעילים נחשד מצד המשטרה בהשתתפות בפעולת טירור מסוימת והוכרח להמלט אל דודתו בקניגסברג (אז בגרמניה). משם חזר ארצה בתר"ע ועבד כפועל פשוט אצל האכרים ממשפחת גולדנברג בחדרה. בתרע"א עלו יתר בני המשפחה ומאז המשיך לעבוד בשדות ובכרמים של משפחתו. השתתף בעניני הצבור ובהגנת המושבה, נפצע בידו בתגרה בשל סכסוכי גבול בין היהודים והצ'רקסים על גבול חדרה - כפר צ'רקס, סבל הרבה מכאובים וניתוחים והוזקק לנסוע להתרפא אף בבירות. בשל השתתפות בתגרה עם הצ'רקסים נרדף מטעם השלטון הטורקי ויחד עם חיים גולדנברג, אהרן סמסונוב ואחרים הוכרח להעדר זמןמה מהמושבה "עד יעבור זעם''.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה נשלח מטעם המושבה - לפי צו השלטון הצבאי - לשרותעבודה עם 30 זוגות סוסים באזור החזית בבארשבע. לאט-לאט הבריח את הסוסים חזרה לבעליהם היהודים במושבות ובסוף ברח אף הוא עצמו מאזור החזית. נתפס והובא למשפט צבאי בבאר-שבע לפני המפקד הגרמני קרס פון קרסנשטיין, וזה הטיל עליו לשלם סך 35 גרשים טורקיים (הוצאות הטלגרמות שנשלחו בדרישה לתפשו ולהחזירו). משחזר הביתה נאסר לאחר זמן שנית, והפעם באשמת "בגידה" (פרשת ה-13 מחדרה, שהעלילו עליהם כי הם מספקים חטים לאניות-מלחמה בריטיות ליד חוף חדרה) ויחד עם יתר הנאסרים יצא זכאי מהמשפט הצבאי כשהוכח השקר שבעלילה זו.
מששוחרר נענה לתעמולת ידידו ובן-מושבתו אבשלום פיינברג , מאנשי "נילי", והצטרף לקבוצת המחתרת העברית מיסודם של ידידו אהובו אבשלום והאחים אהרן ואלכסנדר אהרנסון מזכרון יעקב, ואחרי שיצא אלכסנדר מצרימה ולא הצליח ליצור קשרים עם המפקדה הבריטית ויצא משם לארצות-הברית, יצא אבשלום מצרימה והוא הצליח ליצור את הקשר שיתקיים באמצעות אנית-מלחמה בריטית שתתקרב מזמן לזמן לחוף עתלית.
משהופסק קשר זה לזמן רב (משום שהאניה טובעה במוקש) ואהרן החליט לצאת דרך איסטמבול לאירופה ולהשתדל להגיע דרך אנגליה למפקדה הבריטית שבמצרים לקח אתו את שניאורסון בתור מזכירו (שמו בפספורט היה חיים כהן ).
ביולי 1916 יצאו שניהם לדרך. באיסטמבול הצליח אהרן לקבל רשיון לנסוע לברלין לשם מחקר מיוחד בתעשיית שמנים לצרכי הארץ והצבא בתקופת המחסור שבמלחמה, ומשם הצליח לקבל רשיון ליציאה לקופנהאגן ולסדר בחשאי שיתפסוהו מאניה שיסע בה לאמריקה ויובא ללונדון ומשם ישלח אל המפקדה למצרים. ושניאורסון נשאר באיסטמבול, עסוק בהשתדלות ממושכת לקבל רשיון לצאת לרומניה הניטרלית ומשם דרך רוסיה לאנגליה וממנה למצרים. בתקופת שהותו שם נפגש עם בוגרי הגימנסיה הרצליה שלמדו בבית-הספר הטורקי לקצינים (משה שרתוק, דוד הכהן ואחרים).
בינתים הצטרפה רומניה למלחמה נגד הטורקים והגרמנים, וכך נחסמה בפניו הדרך הנויטראלית ליציאה, ואז קיבל באמצעות הצירות האמריקאית הודעה מאת אהרן שעליו לחזור ארצה. בהשתדלות הד"ר א. רופין, שגורש מהארץ לאיסטמבול וניהל שם עניני הציונות והסיוע לישוב, נתקבל בשמו המזויף "חיים כהן" להיות משרתי של המאיור הגרמני הקתולי קליין, שנשלח ארצה לדרישת המצביא אחמד ג'מאל פחה לשם נטיעת יערות, ובתפקיד זה הצליח להגיע ברכבת. יחד עם המאיור, עד דמשק. כאן עזרו לו בחורים ארצישראליים להמלט מאדונו הגרמני ולהתגנב לקרון-משא מלא חיטים הנשלח ארצה, והגיע לחיפה ביום 21.1.1917, הוא יום נפילת ידידו אבשלום במדבר הנגב מיריות בידואים בנסותו להגיע מצרימה בדרך היבשה לשם חידוש הקשרים עם המפקדה הבריטית (שבינתים נתחדשו על-ידי אהרן, שהספיק להגיע שמה מלונדון, אך החברים בארץ עוד לא קיבלו ידיעה על כך).
בתחנת-הנסיונות בעתלית מצא את שרה אהרנ סון מנהלת את עניני התחנה והמחתרת כאחת, ואחרי שבוע הגיע באניה בריטית לייבל ברונשטיין ומסר לשניאורסון את פקודת אהרן לצאת אל החוף ולעלות על האניה, אך בגלל סערה בים לא יכלה אף סירה מהאניה הבריטית להתקרב באותו לילה אל החוף והאניה חזרה מצרימה בלעדיו. לאחר חודש באה האניה שנית, החזירה ארצה את יוסף לישאנסקי ובאותו לילה יצא שניאורסון אל חוף עתלית בלוית מנחם אחיו (שגם הוא עבד בשרות המחתרת), עלה אל האניה ונפגש בה עם אהרן אהרנסון . מפיו שמע את הבשורה המדכאה על מות אבשלום פיינברג במדבר ונענה להפצרותיו להמשיך את מפעל אבשלום למען שחרור הארץ.
למחרת בבוקר שאל קברניט האניה את אהרן: איזו מלת-היכר יש לאנשיו בהפגשם בלילה עם הבאים בסירה על חוף הים. אהרן פנה ללוי יצחק, שישב על כסא-מרגוע על הסיפון ובידו התנ"ך, שימציא הוא איזו מלה. לוי יצחק דפדף בתנ"ך ונתעכב