בפעילות בחיים הצבוריים של הנוער במושבה. הגיע לבקיאות רבה בשפת הערבים ומנהגיהם החברתיים והצליח לקשור קשרי ידידות עם נכבדי הערבים וזקניהם שבסביבה ועם פקידי הממשלה.
נשא לאשה את ימימה בת יצחק הורביץ .
כשנוסד ביום י' אייר תרס"ז ועד-מוכתריה של המושבה, ליצוגה כלפי השלטונות ולשאת באחריות לתשלום המסים וכו', נבחר הוא למוכתר ראשון, כתריאל רפפורט למוכתר שני וה"ה יהודה צלליכין , מרדכי אברמוביץ ואריה זיגר ליועצים. באותה שנה רכש אלברט ענתבי 2000 דונם מאדמת רמלה בשביל ועד "חובבי ציון", היא אדמת באר יעקב (האדמה, בשטח 4000 דונם, היתה שייכת לעירית רמלה, וזו החכירתה ל-40 שנה למיסיונר הגרמני שנלר, שהקים עליה בנינים ונטע פרדסים, וכשמת שנלר אחרי שנים אחדות היתה האדמה, לפי התנאים, צריכה לחזור לרשות עירית רמלה אם תשלם ליורשי החוכר את תמורת הבנינים והנטיעות. לעיריה לא היה כסף כה רב והאחוזה הועמדה למכירה פומבית, והמיסיונרים קוו לרכשה בזיל הזול מאין מתחרים בקניה, וכשהופיע ענתבי בזמן ההכרזה ורשם סכום הגון בעד הקרקע, נבוכו והתפשרו אתו שהם יקנו את חצי הקרקע עם הבנינים והיא את המחצית השניה. אז מינו את זייגר ה"ה מאיר דיזנגוף וד"ר חיים חיסין מטעם המשרד היפואי של הועד האודיסאי של חובבי ציון למפקח על הנחלה הזאת, וכדי לשחרר את הקרקע מיד להתישבות היהודים סידר עם האריסים הערבים לפדות מהם בתשלום את זכותם לחרוש לעונה הבאה. (לפי המנהג היתה לחורשים לתבואות הקיץ הזכות לחרוש גם לתבואות החורף שאחריו). רכש עוד 50 דונם ונטע כרם שקדים. כן רכש בשביל חובבי ציון 300 דונם ליסוד מושב-העובדים נחלת יהודה ליד ראשון לציון וגאל עוד שטחים.
אחרי מתן החוקה הטורקית ב-1908 נתקבל בחבר למועדון "הטורקים הצעירים" ביפו (המועדונים הללו, שנוסדו אז בכל רחבי הממלכה, כמרכזים מקומיים של המפלגה השלטת, היו הם וחבריהם בעלי השפעה רבה על ניהול עניני הממשלה באזוריהם) ונבחר לאחד מחמשת הבוחרים בנפת רמלה לבחירת ציר לבית-הנבחרים הטורקי. (הבחירות היו אז עקיפות, והציר נבחר לא בהצבעת כל האזרחים, אלא על-ידי נכבדיהם שנבחרו למטרה זו, להיות בוחרים ציר בשם האזרחים).
כחבר ב"ועד החולות" בראשון לציון ובמוכתר הדריך את הפחה הירושלמי בשטח החולות שממערב למושבה, בעת ביקורו עם אלברט ענתבי ביום. 4.1.1909, והסביר לו את מגמת המושבה לנטוע עצים בשטח זה כדי להפסיק את נדידת החולות לתוך השטח המעובד, - והפחה הצהיר, כי אכן תהיה זאת פעולה מועילה לכלל והוא מוכן להוציא פקודה שלפיה תשאר האדמה (אדמה "מתה", קנין הממשלה) לצמיתות בידי הנוטעים, בהתאם לחוק. (ההחלטה הממשלתית על כך ניתנה רק ביום 21.12.1915, ובקבלתה השתתף אז בחבר ה"מג'לס עאדארה").
בתפקידו העיקרי כמוכתר, לעזור בגבית מסי הממשלה, היה מסדר עם חוכר המסים בחכמה ובתבונה, שהתשלומים יגבו בלי נגישות ושהענינים יסודרו בהבנה הדדית לטובת שני הצדדים. השיג הקלות. רבות ברישום קרקעות על שם יהודים נתיני-חוץ היושבים למעלה מעשר שנים בארץ, כי במקרים כאלה התיר החוק את רישום הקרקע. בהמלצת השלטוןהמחוזי ובהשתדלותו המוצלחת הושגו המלצות כאלה במקרים רבים.
לקח חלק פעיל בגאולת 3500 דונם מאדמת בית דג'ן בשביל חברת פיק"א, שחולקו על ידה לאכרי ראשון לציון.
כמו כן סדר את ה"מפרוז" (חלוקת האדמה) של האדמות השייכות ליהודים ולבעלי האדמות של השכנים.
גאל שטחים שונים מאדמת הכפר סרפנד אל חרב ע"י באר יעקב ונס-ציונה.
בתרע"ב השיג "עצמאות" למושבה רחובות, בענין תשלום מסי היבול (ה"מעשר", שכלל 10% מהערכת היבול לממשלה ו-2 1/2% לבנק החקלאי הממשלתי)" לפנים נחשבה רחובות כחלק מאדמת העיר רמלה, ובהיות עירית רמלה חוכרת בכל שנה את מס היבול של כל שטחה, היתה מחלקת את המעמסה באופן כזה, שבני רחובות ישלמו לה יותר מבני רמלה. ובאותה שנה סידר זיגר, שרחובות תחשב כנקודת-ישוב מיוחדת והועד שלה יוכל לחכור בעצמו את המסים של התושבים ולחלק את המעמסה עליהם בצדק, בלי לשלם רווחים נוספים לעירית רמלה.
בתרע"ד הקציבה הממשלה המרכזית לרשות המועצה המחוזית של ירושלים סכום מסויים לסלילת כביש מיעזור שבכביש יפו-ירושלים לעזה. אז נסע הוא עם מנשה מאירוביץ לירושלים וסידרו עם חברי ה"מג'לס עאמומי" (הפנסיה העממית, כעין "פרלמנט" מחוזי נבחר), שיוכנס שינוי בתכנית: הכביש יתחיל ליד בית דג'ן ויעבור במושבות ראשון לציון - נס