ובנמל. הצילה הרבה משפחות יהודיות מידי הפורעים והעבירה אותן לתל-אביב. הביאה גם ידיעות חשובות מהמתהוה אצל הפורעים.
עזרה בקשריה המרובים עם ארגוני הנשים באמריקה והשיגה הלואות לסדור שכון גדוד העבודה בפלוגותיו העירוניות שנוצרו בירושלים, חיפה ות"א.
ב-1924 נאסרה בירושלים ע"י השלטונות הבריטיים בגלל חשד בלתי מבוסס בהשתתפות בהתנקשות בד"ר יעקב דה-האן.
במאורעות 1929 היתה פעילה בארגון בטחון הישוב בחיפה, בעמק הירדן והגליל התחתון, העבירה נשק ותחמושת למרות החיפושים המדוקדקים בדרכים ובחרוף נפש המציאה אותם לנקודות הישוב.
אחרי המאורעות יצרה את הליגה להתקרבות יהודית ערבית בא"י ביחד עם ח. מרגלית-קלווריסקי, ד"ר יעקב טהון, העו"ד ישראל שוחט, ד"ר ו. סנטור, ד"ר י. ל. מגנס ופ. שניאורסון.
ב-1930 נבחרה למרכז "הפועל" ביחד עם בעלה ישראל שוחט, יוסף חריט ואליעזר קרול מותיקי "השומר". ובסוף אותה שנה נסעה בשליחות המרכז לארצות הברית לשם סדור מגבית לצרכי "הפועל".
עניינה את השופט לואיס ברנדיס וקבוצתו בפעולות למען הליגה להתקרבות יהודית ערבית.
בסוף 1932 קבלה עליה את תפקיד גזברות המשק של כפר-גלעדי ותל-חי ועמדה בתפקיד זה כמה שנים ועלה בידה לבסס את הצד הכספי של המשק.
במאורעות 1936-1939 התמסרה לעניני שמירת הבטחון במקום ובסביבה.
ב-1939, אחרי ועידת "השולחן העגול" יזמה תכנית פעולה לשם ארגון עלית מעפילים המונית ונסעה לאמריקה ולאנגליה לשם יצירת קרן של מיליון לירות למטרה זו. התכנית לא בוצעה לרגל המלחמה העולמית השניה שפרצה אז.
ב-1941 יצרה ביחד עם ז. אברמוביץ, י. יצחקי, ש. קפלנסקי, צבי נדב ול. טרנופולר את הליגה לקשרי ידידות עם רוסיה ("ליגה v") והתמסרה לפעולה זו ועזרה בממון הליגה ובמשלוח אמבולנסים וצרכי רפואה לרוסיה.
ממשיכה בפעולות המשק כחברת כפר-גלעדי. צאצאיה: גדעון, ענת (כפר-גלעדי).
יעקב הרצנשטיין
נולד באודיסה, רוסיה, בשנת תרי"ח (1858), לאביו אלכסנדר , סוחר אמיד. קיבל חינוך יהודי וכללי, גמר גימנסיה והתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ואח"כ למד משפטים והוסמך לעורך-דין.
הצטרף לתנועת ביל"ו ובקיץ תרמ"ג עלה ארצה. על הקשיים שגרמו פקידי החוף הטורקיים לעולים היהודים מסר מיד מחאה לקונסול הרוסי ביפו (גם הרב הראשי שמואל סלנט והעסקן ר' ניסן ב'ק הביעו את מחאתם לקונסול ולורנס אוליפאנט , הציוני האנגלי שישב אז בביתו שעל הכרמל ליד חיפה, שלח את מחאתו לאנגליה), ובו ביום יצא לאכסנית הביל"ויים שבפרדס אנטון איוב , ואם כי היה זכאי לשלשת ימי נופש אחרי מסעו בים יצא כבר למחרתו עם יתר הביל"ויים לעבודת-שכיר במקוה ישראל. אך המנהל הירש סירב להכיר בו שהוא ביל"ויי ולתת לו עבודה, ובגלל זה פרץ ריב בין הירש ובין הביל''ויים והוא פקד מיד למחוק את ברוכוביץ - בגלל עמידתו האיתנה לימין הרצנשטיין - מרשימת בעלי הזכות לעבודה והסיכויים להתנחלות בראשון לציון. לעצת הביל"ויי צבי הורביץ לבש בורוכוביץ בגדי-שבת והלך אל הירש והצליח לפייסו ולהביאו לידי ביטול גזרותיו, והרצנשטיין הורשה לעבוד. אך הרצנשטיין לא הסכים להקריב את כבודו האישי למען החלוציות ולהשיג זכות לעבודה במחיר התרפסות לעריץ הפכפך, ואחרי ימים אחדים חזר לרוסיה, על מנת לעלות ארצה מחדש בתנאים אחרים.
באביב תרמ"ה (24.3.1885) עלה ארצה כבעל הון ועסקים, יסד ביפו בית-מסחר ליבוא עצים לבנין וליצוא צמוקים מעבר הירדן לרוסיה, וכפקידים עבדו אצלו יעקב אלחנן ליטוינסקי (אבי משפחת ליטוינסקי בארץ) ומרדכי דב ברייטמן בעסק העצים, והביל"ויי אלכסנדר הרכבי (ממגורשי מקוה ישראל) בעסק הצימוקים. ושוב נסע לרוסיה, אבל רק בעניני מסחר, וחזר במהרה ופיתח את עסקו כאן בהצלחה ועסק אף בעסקי בנק (הלואות והעברות כספים) וכמה פעמים הגיש עזרה כספית לחבריו הבילו"יים שהתנחלו בגדרה ולא פעם נשארו בלי פרוטה בסידור משקיהם.
באותו הזמן היה היבוא של נייר-סיגריות כעין מונופולין בידי הסוחר הגרמני היפואי ברייש , שהדפיס על המעטפות של פנקסי נייר-הסיגריות לשם תעמולה גרמנית את השיר הלאומי הגרמני "וואכט אם רהיין". כשהחל הרצנשטיין להביא אף הוא סחורה זו ביקש מהמשורר נפתלי הירץ אימבר (מחבר "התקוה") שהיה אז בארץ, שיחבר שיר מתאים בעל תוכן