בפברואר 1917 ערך את העתון הרוסי בסיביר. מיד אחר המהפכה נקרא חזרה למוסקבה והשתתף בעתון "העם" השבועי. פרסם בו שורה שלמה של מאמרים על מצב הפליטים היהודים מחוץ לתחום המושב. וכשהעתון נהפך לעתון יומי, ביוני 1917, היה לאחד מעורכיו. עם השתלטות הבולשביקים וסגירת העם, עבר לקיוב וערך שם את העתון הציוני "דאס אידישע פאלק".
בשנת תרפ"א עבר לפולין, ובראשית תרפ"ב עלה לא"י. היה חבר מערכת "הארץ" ונתמנה למזכיר הועד הלאומי ליהודי א"י. היה פעיל בארגון כנסת ישראל שחוקתה נתאשרה אז רשמית ע"י ממשלת א"י.
בשנות תרפ"ד-פ"ה ערך את "ידיעות עירית תל-אביב" שהיו מופיעות פעמים בחודש. בתרפ"ו הוציא לאור את קובץ מאמריו ופליטוניו בשם "עם שחר".
בשנות תרפ"ו-פ"ח היה בשליחות קרן היסוד בארצות פולין, ליטה ולטביה. עם שובו ארצה עבד בקרן הקימת לישראל.
פרסם מאמרים רבים ב"הארץ" וב"העולם", ובמיוחד על רשמי המסע שלו בתפוצות הגולה. ובאותו הזמן פרסם מכתבים מארץ-ישראל ומאמרים על חיי הארץ והתפתחותה בעתונות חו"ל באידיש ("מארגען זשורנאל", "מאמענט" ו"היינט").
השתתף בהרבה מוסדות תרבות, מפעילי אגודת הסופרים וממיסדי השבועון "מאזנים", חבר הועד המרכזי ומזכירו.
התמנה שוב למזכירו הראשי של הועד הלאומי ובנסיעות המרובות לשם ארגונה של "כנסת ישראל" נפגע מהתקפת קדחת ונפטר ביום כ"ב תמוז תרפ"ט בתל-אביב, ונקבר בבית העלמין הישן.
צאצאיו; יעקב (מנהל מחלקת התעמולה של הלשכה הראשית של הקרן הקימת בירושלים), ימימה (סופרת) אשת יוסף רוכל, אלכסנדר (היה מיג'ור בבריגדה העברית בימי המלחמה העולמית השניה).
דוד אידלסון
נולד בניקולייב, פלך חרסון (אוקראינה), בט' באייר תרנ"א (1891), לאביו יהושע (מחסידי חב"ד החשובים) ולאמו חיה לבית רבינוביץ. קבל חנוך מסורתי ותורני בחדרים ובישיבה חבד"ית עד גיל 13; השתלם בלמודי חול, נבחן בגמנסיה הממשלתית וקבל תעודה של 5 כתות. הצטרף לאגודת "צעירי ציון" שבראשה עמדו המורים פ. אוורבוך, אברהם הלוי, י. דושמן ופולני ועם פרוץ הפרעות בשנת 1905 היה פעיל בהגנה העצמית מטעם צ. צ. נתפס על ידי המשטרה עם נשק בידו, הצליח להתחמק ולהתחבא מעין השלטונות ועלה לא"י בי"ג אדר תרס"ו, בהיותו בן 15.
עבד במקוה ישראל, בקטיף עצי השטה בשביל ביח"ר לבושם של קרינקין, אח"כ במגהצה "מודרנית" של ברונשטין ביפו.
לפי המלצת המורה מ. אזרחי נתקבל כתלמיד בבית המדרש למורים של "עזרה" בירושלים.
היה חבר בקומונה הראשונה לכלכלה משותפת מהכנסות דלות של 4 תלמידי בית-המדרש למורים (ד. אידלסון, יהודה רון-פולני, נחום ירושלמי, מאיר שיף), 4 תלמידי "בצלאל", (ראובן ליפשיץ, יעקב קנטרוביץ, קרטקו, מרדכי קליין) וסתתים אחדים (גד אב-גדורוב, משה אינגברמן, אלכסנדר זייד, שמואל לוי, זלמן אסושקין).
מעון הקומונה (מקודם באחד הבתים בשכונת הבוכרים ואח"כ בצריף קטן בחצר כנסיית החבשים) שמש מרכז לאספות ופגישות לפועלים ולהחדרת הלשון והתרבות העברית בין תלמידי הישיבות בירושלים.
הוא התמסר במיוחד להספקת ספרים עברים וחומר קריאה לבחורי הישיבה.
היה בין הראשונים שהכריזו על מלחמת העברית בבתי-הספר של "עזרה" בירושלים. השתתף ביחד עם א. ילין, נ. ירושלמי, מ. רון-פולני ומ. שיף בעריכת העתון "הצרצר", שעורר את תלמידי הסמינר למרד, למלחמה בשפות הזרות ולמען הלשון העברית בסמינר. כעונש על פעולות אלה נענשה כתת המחזור כולה וגם הוא בתוכם לשלילת תעודת הגמר ולא נתקבלו להוראה בבתי הספר של "עזרה".
בתרע"א נבחן באמצעותו של מרכז הסתדרות המורים ונתקבל למורה בבי"ס של יק"א במושבה שפיה ליד זכרון-יעקב.
בראשית תרע"ג נסע לאירופה והשתלם באוניברסיטאות ציריך וברלין בפדגוגיה ופסיכולוגיה.
עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה חזר לא"י ועם כניסת טורקיה למלחמה התעתמן בכדי להשאר בארץ. נאסר ע"י הטורקים ועמד להגרש מהארץ. בעזרתו של משה שלוש הצליח להשתחרר. שמו פורסם ברשימה "השחורה" של המתיצבים לצבא הטורקי.