עם מתבוללים שאננים ועם אנשי "הבונד", אשר היטב חרה להם על שהמהפכן בעל הותק הגדול סטה לפתע פתאום מהדרך והצטרף לציונים. הוא השיב ליריביו בתוקף ולא נתן עצמו לנטות מדרך הפעולה. אותה שעה עסק גם בעבודה מקצועית. הוא חקר את האפשרויות של הפקת חשמל מכוח המים של נהרות ארץ-ישראל ושל ניצול מי הנהרות להשקאה. כמובן הרבה ללמוד בתקופה זו את עניני הציונות וארץ-ישראל.
כשפרצה מהפכת פברואר 1917 ברוסיה והצאר הודח מכסאו, ראה עצמו חייב להשתתף בפועל בביצור המשטר הדמוקרטי אשר לו נלחם במיטב שנות בחרותו. ברוסיה נתקבל בזרועות פתוחות, ונתמנה למפקד האזור הצבאי של פטרבורג לענינים אזרחיים ועשה מאמצים לעמוד בפני נסיונות האגף הבולשביסטי של התנועה לקחת לידו את השלטון. לבסוף מיגרו הבולשביקים את משטר קרנסקי במהפכת אוקטובר 1917 ובין האסורים כאויבי המהפכה והעם היה גם הוא. כששוחחר, במרס 1918, עבר לדרום רוסיה, בה שלטו אז מתנגדי הקומוניזם תחת חסותו של הצבא הצרפתי ועזר לשלטונות הצרפתיים בארגון החיים והשרותים ונתמנה מיניסטר האספקה. כשכבש הצבא האדום גם את דרום רוסיה, יצא משם ושם פניו לארץ-ישראל שנכבשה בינתים בידי הצבא הבריטי, ורבות ייסר עצמו אח"כ על שלא היה עם הגדודים העברים ובעצם זמן ההכרעה עזב את חזית עמו והלך להלחם בחזית לזרים. מעתה היה כלו קודש לתקומת עמו.
בביקורו בפאריס רכש את לבו של הבארון בנימין רוטשילד לתכניתו להפקת חשמל ומי השקאה מנהרות הארץ לשם קידום התעשיה והחקלאות במולדת העברית העומדת להיבנות בידי העם. משם בא ארצה ובעצם התקופה הסוערת של חורף 1920-1919, בשעה שכנופיות בידואים ואנשי הפקר אחרים סיכנו את בטחון החיים באזור הירדן - ביקר ללא משמר בנקודות רבות של אותו אזור, וערך מדידות, חישובים ורישומים לביסוס תכניתו הגדולה. ובעוד הוא מכין עצמו להגיש לממשלה את תכניתו ואת הבקשה לזכיון להפקת חשמל ממי הירדן, הרגיש במזימה המתרקמת על ידי פוליטיקנים ערבים בעידודם של "זרים רמי מעלה" וסוכניהם, להציף את הישוב העברי במהומותדמים ולהכשיל מהאש את התכנית להקמת הבית הלאומי היהודי. אז הפסיק את עבודתו ההנדסית והתמסר יחד עם זאב ז'בוטינסקי ואחרים לארגון ההגנה היהודית, בא בדברים עם האחראים לשלטון בירושלים, הזהירם על ההתפרצות הצפויה בעקב ההסתה הבלתי מרוסנת ועל ההכנות לכך, הנעשות כמעט בגלוי. תוך כדי המשא ומתן עמד על כך, כי גם אם אנשי השלטון מרגיעים את נציגי הצבור היהודהרי יודעים הם היטב את העומד להתרחש ואף מתיחסים לכך באהדה.
כשפרצו המאורעות השתתף עם ז'בוטינסקי בפעולת הכח היהודי להפסקת הפרעות בעיר העתיקה של ירושלים וכשנאסר ז'בוטינסקי, דרש שיאסרו גם אותו, אך השליטים סרבו לו. בעדותו בפני ועדת החקירה לאחר המאורעות הוקיע את אשמת השלטונות. בהתחוללות הפרעות.
גם במהומות מאי 1921 היה פעיל והפעיל אחרים להגנת הישוב ועורר את נציגי הישוב להכון בעוד מועד.
בתקופת השקט שבין מהומות למהומות המשיך בפעולתו ההנדסית והארגונית לקבלת הזכיון. נפגש עם וינסטון צ'רצ'יל (אז מיניסטר המושבות) בעת ביקורו בארץ באותו זמן, ויחד אתו סייר באותו מקום על הירדן שרוטנברג הועידו להקים עליו את תחנת הכח. צ'רצ'יל שוכנע אז בתועלת הרבה שיביא מפעל זה לכל תושבי הארץ וביום 21.9.1921 קבל את הזכיון מאת הממשלה הבריטית, למרות התנגדות, של מדינאים רבים לכך, בבית הנבחרים ובבית הלורדים, שלא נמנעו גם מהתקפות אישיות עליו ומהזכיר לו "עוונות ראשונים" בהיותו מהפכן רוסי. אך ברור היה שמאחורי כל הדיבורים מסתתרת התנגדות לפעולה העשויה לקדם את המפעל היהודי בארץישראל. אולם, התכנית ותנאי הזכיון היו מבוססים ללא ספק על טובת כלל תושבי הארץ ועל הגינות מוחלטת בבצוע המפעל, ואף ממשלת בריטניה לא מצאה עוד כלפי חוץ אמתלא המתקבלת על הדעת למנוע את קידום הארץ. כך נכשלו ההתקפות הראשונות על המפעל. אכן, עוד חזרו ונשנו כמה וכמה התקפות בעתונות הבריטית ובבתי המחוקקים הבריטיים בזמנים מאוחרים יותר.
לפי תנאי הזכיון היה צורך בייסוד חברה בעלת מיליון לירות ובריכוז מאתים אלף לירות להתחלת הפעולה. לשם כך נסע לפאריס וללונדון ולמרכזים אחרים של אירופה ואמריקה כדי לגייס את ההון ממקורות יהודיים. נתקל באדישות וקשיחות, בסכסוכים בין הציונים- הרשמיים לקבוצת-ברנדייס באמריקה, בהתקפות אישיות מצד אנשי "בונד", שמצאו עתה שעת כושר להאשימו בנתינת יד לאויבי המהפכה ברוסיה. ההא השקיע מרץ רב בהדיפת ההתקפות, בפתיחת הלבבות ובישוב סכסוכים בין ידידיה המפולגים של ארץ-ישראל העברית. סוף-סוף הצליח להשיג את ההון הדרוש להתחלה, ובמשך הזמן רכש למפעל את סיר אלפרד מונד (לורד מלצט), לורד רידינג ואישים אחרים מגדולי התעשיה והמסחר באנגליה, והודות לכך הוסרו מכשולים רבים והושגה עזרתה של הממשלה לביצוע התכנית.
תחילה התקשר עם עירית תל-אביב והקים בה את תחנת-הכוח הראשונה, בעת שהעיר העברית היתה עדיין קטנה. אח"כ הרחיב את הרשת גם ביפו, שעיריתה והפוליטיקנים הערבים התנגדו ל"חשמל הציוני" ודרשו זכיון מיוחד לעירית יפו. אך כיון שדרישה