לארץ ישראל. אשתו השניה סירבה לעזוב את רוסיה ולאחר שלא הצליח להשפיע עליה בשידוליו נתן לה גט ועלה לבדו בסוף תרמ"ח.
התישב בראשון-לציון ושימש מפקח על השדות והכרמים של משפחת אמו. נתרשם מאד מן החיים החלוציים של ראשוני הבונים ואעפ"י שהיה חסיד אדוק מצא לשון משותפת עם צעירי המייסדים בראשוןלציון ועם הבילויים מבני גדרה. הצעירים השיבו לו חבה ובמוצאי-שבתות היו באים אליו לשמוע זמירותיו והיו משתתפים יחד אתו ברקודי-חסידים.
השתדל להשפיע על בנו מרדכי שיחיש את עליתו לארץ והיה כותב לו מכתבים מלאי-התפעלות על החיים במושבה הבילויית. באחד המכתבים סיפר בין השאר את העובדה הבאה: כאשר הוזמן יוסף-מנחם אשבל לשמש מורה בגדרה, הביא אתו ספרי-למוד של גרזובסקי, וספרים אחרים ברוח התקופה החדישה, מאחר שאכרי גדרה היו מוחזקים כ"חפשים". והנה נכנס חזנוב לבית-הספר ובראותו את ספר-הלמוד התרגז ואמר: "רצוננו ללמד את בנינו תורת ד' כפי שניתנה לנו ע"י משה רבנו. וספרי גרזובסקי וכדומה להם לא יזכרו ולא יפקדו".
השתתף עם בני משפחתו אפטקמן והד"ר ד'ארבלה בקניית אדמת סג'רה והתישב במקום. נשאר יחיד בסג'רה לאחר שהכל עזבוה מחמת הבדידות, מחלות העינים והקדחת, וישב באהל-יריעות. הערבים תושבי המקום חשבוהו לקדוש ולא זו בלבד שלא נגעו בו לרעה בעצמם, אלא שאף שמרו עליו מפגיעתם של גנבים ושודדים. מרוב מחלות נתדלדלה בריאותו ותשרש הועבר ע"י בני משפחתו לראשון לציון.
בארץ נשא אשה שלישית בשם טיליה, בת יוסף דב וטובה ורשבסקי ממשפחה חסידית מצפת.
חלה במחלת הסרטן ונפטר בירושלים י"א כסלו תר"ע ונקבר בהר הזיתים ליד קברו של הרב שניאור זלמן לדייר הגאון מלובלין.
צאצאיו: מאשתו הראשונה - מרדכי (מורה ועסקן ידוע, בבואו לארץ שינה את שם-משפחתו ל"אזרחי"); דר. גרשון-יצחק (היה רופא בפתח-תקוה, מת ר"ח ניסן תרע"ו כתוצאה ממחלת טיפוס הבהרות שלקה בה בהיותו בצבא התורכי); דר. משה (היה רופא, מת בקהיר ב-1904) ; צפורה אשת אברהם עמיאל בירושלים: אסתר ברליאנד בראשון לציון; ברכה אשת צבי הירשפלד בראשון לציון ; מאשתו השלישית - יהודית איטה אשת יונתן בנארי.
יוסף עוזיאל
נולד בסאלוניקי, כ"א סיון תרמ"ח (1888) לאביו פנחס ולאמו דודו בת הרב משה יצחק ארדיטי, עסקן צבורי (ממשפחת רבנים ותיקה, שאחד ממנה, ר' שמואל ארדיטי , היה רב ראשי בסאלוניקי בשנות תרל"ז תרמ"ז).
למד בתלמוד-תורה הקטן ואח"כ בביה"ס האיטלקי התיכוני שבעיר ותוך כך הוסיף להשתלם בלימודי היהדות ובשפה העברית. הצטרף בגיל צעיר לתנועה הציונית, פעל בקרב הנוער בכיוון לאומי, השתתף ביסוד אגודות "בני ציון", "בנות ציון", "למען ציון". המועדון של הסוחרים הציונים, תרגם את "אלטנוילאנד'' של הרצל ללאדינו (השפה המדוברת בפי היהודים הספרדים) וחיבר באותה שפה רומאן מחיי יהודי איטליה בשם "הנסיכה הכלואה". השתתף ביסוד הפדרציה הציונית ביון אחרי שהעיר סאלוניקי הוצאה מרשות טורקיה.
בשנת 1913 נשא לאשה את יפה בת גבריאל אלמושנינו.
בבחרותו החל לכתוב בעתונות הישראלית למען הציונות והתרבות העברית. בשנות תר"ע - תרע"ח ערך את העתון הציוני "אל אוויניר" (העתיד) מיסודו של דוד פלורנטין, את השבועונים "רוויסטה פופולאר" (סקירה עממית) ו"טריבונה ליברה" (במה חפשית), ובמשך זמן קצר את "לה איספראנסה" (התקוה) בטאונה של הפדרציה הציונית ביון.
ב-1918 נאסר ועמד להמסר למשפט צבאי בגלל עזרה לשבויים יהודים מבולגריה לברוח ממעצרם, אך בהשתדלות הרב הראשי יעקב מאיר בפני מפקד הצבא ניתן צו לשחררו אחרי ימים מספר.
עלה ארצה בתר"פ והתישב בת"א. עסק תחילה במסחר, בתרפ"ט נתמנה למזכיר הרבנות הראשית של ת"א.
פעיל בעניני צבור. מיוזמיה ומארגניה של התאחדות עולי סאלוניקי, חברת "לשדה" של יהודי סאלוניקי בארץ שהקימה את נקודת-הישוב צור משה בשרון, ממיסדי שכונת תל-נורדוי בת"א מיסודה של חברת "נחלה" שנוסדה בביתו והוא והד"ר ישעיהו אליהו היו מיוזמיה, חבר בועד "בנים לגבולם" ליסוד ולעזרה לנקודות-ישוב של יהודים ספרדים, חבר ומזכיר-כבוד של "הליגה למען השבת", שבשעתו