מועט אחרי כן נפטר ר' יעקב ראש המשפחה בירושלים ואברהם בנו נשאר ראש המשפחה אחריו. הוא מהראשונים במסחר הטכסטיל ביפו ונפטר כשנת תרנ"ג והובא לקבורה בירושלים.
נתחנך בתלמוד תורה של העדה הספרדית, נשא לאשה בתרמ"ב את רוזה בת הרב מרדכי חסון מחברון והשתתף בעסקי המסחר של אביו ואחרי פטירתו המשיך לנהל את העסק.
היה פעיל בעסק הצבור יחד עם ר' שמעון רוקח, שמעון מויאל ואחרים בהנחת היסודות לחיי צבור יהודיים ביפו עוד לפני היות הקהלה. השתתף ביסודה ובפעולתה של חברת "עזרת ישראל" ויתר המוסדות (בית-חולים, הכנסת אורחים, קמחא דפסחא - ויתר המפעלים לעזרת נצרכים וחולים הבאים להתרחץ לשם ריפוי בימה של יפו, וכן לעזרת עולים נצרכים).
משנפטרה אשתו בתרס"א נשא בזיווג שני את מרים בת יצחק מטלון. היה לו בית-כנסת ביפו, הנודע בשם בית-כנסת אביטבול והתקיים עד שנת תרע"ד.
נפטר בתל-אביב י"ח סיון תרפ"ד, ונקבר בביתהעלמין הישן.
צאצאיו: מאשתו הראשונה - יעקב, יהושע, רבקה אשת משה גלזר (אלכסנדריה), מרדכי ז''ל, שמחה אשת אברהם אלי (אמריקה), אברהם; מאשתו השניה - יצחק, שושנה אשת מרדכי חסון (מהנהלת אפ"ק בת"א), רחל ז''ל.
אהרן פפירמייסטר
נולד בטוקום, פלד קורלנד (לטביה), בשנת תקצ"ז (1837), לאביו יהודה. למד בחדרים ובישיבות ואח"כ התמחה בתעשית בירה ואף בירה רפואית, והמציא חידושים ושכלולים שונים בתהליך היצור ובטיב התוצרת.
נשא לאשה את לאה בת ר' שמעון דוידזון מקובנה.
ניהל את בית-חרשתו לבירה באחוזת פוספישקה, בקרבת וילנה, התיחס לפועליו כמו אב לבניו, שקד על שיפור מצבם וחייהם וכולם אהבוהו מאד, תלו את תמונתו בדירותיהם וקראו לו "אדוננו אבינו". מספרים עליו, שבראותו פועל גונב עצים מחצר בית-החרושת היה מסתתר מפני הגונב כדי שלא לגרום לו בושת פנים. גם לאנשים אחרים הרבה להיטיב מתוך צורך נפשי לעשות טוב והסד.
שנים רבות גר בוילנה והיה מקורב לראשי חובבי ציון. וכשכתב לו אחיו ברוך מארץ-ישראל, שיש אפשרות לרכוש אלף דונם קרקע ולסדר משק ולנטוע כרם, שלח לו מיד את הכסף ושאף לעלות ארצה בהקדם, אך קשה היה לו להנתק מהמפעל שנתפרסם לשבח והתנהל בהצלחה רבה והוא היה מטופל במשפחה גדולה (11 ילדים).
בתרמ"ז עבר לגור בלידא, וגם שם היה פעיל במעשי צדקה וחסד ובחיבת ציון והיה ממקורביו של הגאון רבי יצחק יעקב ריינס , מיסד "המזרחי".
בקיץ תרמ"ז העלו אלמונים את בית-חרשתו באש. (סבורים, שנשכרו על-ידי בעלי-תעשיה מתחרים, משום שתוצררתו עלתה בטיבה על שלהם וכבשה את השוק מפניהם). הוא ראה בכך אצבע אלהים על התרשלו לעלות ארצה ובעמדו לפני הצורך להתחיל בהקמת בית-החרושת מחדש העדיף לבנות את חייו מחדש בארץ ישראל. בי"ז תמוז תרנ"ב יצא עם אשתו ותשעה מילדיו מלידא והרב ריינס וכל נכבדי העדה לווהו לתחנת הרכבת (ומתוך שמחה להתחלה של שיבת ציץ הכריז על ביטול התענית לאותו יום למלוא), והגיע לראשון לציון ביוט ט"ו אב, הוא יום מלאת עשר שנים ליסוד המושבה.
רבות סבלו הוא ומשפחתו מהמחלות שהיו אז מצויות בארץ (מחלות עינים, קדחת, מחלות מעים וכו') ומשלטון העריצות של פקידי הבארון רוטשילד, ובעצם ימי סבלו הוזמן לחזור לרוסיה ולהיות מנהל