תוך נסיעה בעניני שרות נפטר בתל-אביב, כ"ה תשרי תש"ב (17.10,41), והובא לקבורה בירושלים.
לזכרו נוסד על-ידי הועדה להנצחת שמו שעל יד הסוכנות היהודית לא"י פרס שנתי לאמני התיאטרון העברי, המתחלק ביום פטירתו, החל מתש"ד.
(הפרס לשנת תש"ד הוענק ללהקת "הבימה" ליובלה ה-25. לשנת תש"ה - במשותף לחנה רובינה ולמאיר מרגלית על בקוריהם אצל החיילים העברים בחזית איטליה ולשנת תש"ו - למשה הלוי, במאי ה"אהל", על ביום המכשפה ולשמעון פינקל, שחקן "הבימה" על תפקידו ב"המלט".)
ד"ר יעקב וינשל
נולד בטיפליס, קאוקאז, בשנת תרנ"ב (1.11.1891), לאביו זאב . קיבל חינוך עברי לאומי וכללי. בתקופת לימודיו בגימנסיה בבאקו היה שם יו"ר אגודת-הנוער הציונית "יהודה הצעירה" וכתב בעתון הציוני "קוקזקי יברייסקי ווסטניק" וכן פרסם קובץ בשם "יהדות על הסף" (ברוסית). למד רפואה באוניברסיטאות מינכן (גרמניה), ז'נבה (שווייץ) ודורפאט (אסטוניה). במינכן נבחר ליו"ר אגודת-הסטודנטים הציונית "החבר" והשתתף כציר בועידת אגודות "החבר" של תלמידי האוניברסיטאות הגרמניות שנערכה בהיידלברג. בז'נבה ערך שם את "הגליון הציוני וירחון להשתלמות הנוער בציונות".
ב-1916 הוסמך לרפואה ושרת כקצין-רופא בצבא הרוסי ובחזית הטורקית ובחיל-המצב שבצפון-פרס. אחרי המהפכה הרוסית במרס 1917 הצטרף ליוסף טרומפלדור בפעולותיו ליסוד "מפקדה צבאית יהודית", ששמה לח למטרה לארגן גיוס של רבבות חיילים יהודים, שיפרצו לטורקיה דרך חזית קאוקאז ויכבשו את ארץ-ישראל על מנת לכונן בה מדינה עברית. אחרי שהתכנית לא יצאה לפועל, השקיע הרבה מרץ בהגשמת אותה תכנית ע"י החיילים היהודים בצבאות קאוקז (יחד עם טורנובסקי ושמעון קרול).
אח"כ נתקבל לעבודה כאסיסטנט ראשי במחלקה החירורגית בבית-החולים שליד אוניברסיטת באקו, ובאותו זמן יסד יחד עם מוריס לוינסון את הקורפורציות של הסטודנטים הציונים "חשמוניה" ו"מכביה" בבאקו ובטיפליס. בתקופת עבודתו שם פרסם 4 עבודות מדעיות על נושאים חירורגיים וב-1921 הוציא יחד עם פרופ' קונסטנטין פינקלשטיין ספר-לימוד ברוסית בשם "חירורגיה כללית".
בשנת 1920 נשא לאשה את אסתר בת דוד סל בינסקי מבאקו ונולד להם בן: אריה .
נפטרה בתל-אביב ב-1929.
ב-1922 יצא מרוסיה דרך נמל באטום ועלה ארצה דרך איסטאמבול. עבד כשנה כרופא בבית-החולים "הדסה" בירושלים ואח"כ כרופא בקופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית בתל-אביב עד שנת 1932.
היה חבר מועצת עירית תל-אביב (28- 1925) ציר אספת הנבחרים הראשונה והשניה וחבר הועד הלאומי. ב-1924 השתתף ביסוד הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים בועידת פריס והיה יו"ר הועד המרכזי בא"י עד 1928. נבחר ב-1931 כציר לקונגרס הציוני מטעם התנועה והיה ציר בועידת הסתדרות העובדים כנציג הפועלים הרביזיוניסטים שהיו עוד אז חברים ב"הסתדרות".
אחרי רצח הד"ר חיים ארלוזורוב ובקשר עם ההסתה שהתנהלה נגד הריביזיוניסטים היה בין ראשי הלוחמים נגד עלילת דם זו. מאץ ביכלתו לשאת אוו האוירה הדחוסה של שנאת אחים אוילית זו, התפטר מחברותו בועד הלאומי. באותה תקופה פרסם בעתון הרביזיוניסטי "העם" רומן על רקע משפט ורצת ארלוזורוב" בשם "המשפט יתחיל מחר".
בשנת 1936 נשא לאשה את אמיליה בת זלמן אקון מלודז.
היה במשך שנתים כתבו הארצישראלי של העתון הציוני "ראזסבייט" שיצא בפאריס ברוסית.
ב-1939 יסד את דו-השבועון "החברה" לחינוך הצבור העברי למחשבה מדינית עצמאית למען מדינה עברית אמתית, ובשנים האחרונות הוציא עתון מקביל לו באנגלית בשם "קומונוולט".
פרסם ב"הארץ": "צלילי מסדה", נובילה. ב"הבקר": "פרקים מתוך קובץ מסעות נפוליאון בא"י". "הבלתי ליגלי": "בימי עזרא ונחמיה"; "נביאי השקר": ב"המשקיף": "עינויי אבשלום", נובילה ; ב"החברה": "יוסף ובירוניקה".
ספריו: "הבלתי ליגלי"; "האנס הרצל"; "היהודי האחרון"; "מארקו ברוך" (הולך ונדפס).
שבתי לוי
נולד באיסטמבול, בירת טורקיה לפנים, בשנת תרל"ו (10.4.1876), לאביו סימן-טוב נתן הלוי (סוחר ועסקן) ולאמו שרה בת שבתי פרץ מקושטא. למד בתלמוד-תורה והשתלם בטורקית, בשפות אירופיות