למקום מגוריו את יפו והחל להתפרנס ממכירת פולים וגרעינים ליד בתי-הספר, ובמשך הזמן התידד עם התלמידים, שאל אותם מפעם לפעם לתוכן לימודיהם ובשיחות כאלה רכש גם הוא את הידיעות הנלמדות בבתי-הספר. כשהגיע לגיל הבהרות הצטרף ל"מכבי" והצליח למשוך אתו אל אגודה זו כמה מעולי תימן ובניהם, ובכך עזר למיזוג עולי הדרום הרחוק של ערב בישוב המתהוה לחטיבה אחת מבני העדות השונות והוא עצמו השכיל למצוא לו מקום לפעילות ולחיים בתוך הישוב. היה זמן-מה שומר במושבות והשתתף ביסוד אגודת "צעירי המזרח", שריכזה בתוכה את מיטב הנוער של עולי תימן ביפו ובתל-אביב.
בתרע"ו נשא לאשה את אסתר בת יחיא דוכן מתלאביב.
אחרי הגירוש הכללי מיפו ות''א בניסן תרע"ז היה פעיל בכנרת בעבודות העזרה לגולים. אח"כ עבר לראש פנה ועבד שם כסנדלר. אחרי גמר כיבוש הארץ בידי הבריטים חזר לתל-אביב והחל לעסוק בהפצת העתון "הארץ", שיצא אז בירושלים, ובמשך הזמן היה לסוכנו הראשי, הרגיל גם בניו לעבודה, עזרו על ידו והצליח בעסקו לפרנס את משפחתו ואף לבנות לו בית. בתרפ"ה נתמנה למכריז מטעם משרד ההוצאה לפועל של בית-הדין המחוזי ביפו. עסק גם בגאולת קרקעות בשטחי יפו הסמוכים לתל-אביב, שכונת קרטון ומנשיה העליונה (היהודית), וארגן את שיכונם של עולי תימן בשטחים אלה, וכך נתהוה גוש "כרם התימנים" שהרחיב את אזור הישוב היהודי על גבול ת"א ב"מפרץ" היפואי הבולט לתוך שטח ת"א ומוקף באדמתה משלשה צדדים. עשה רבות למען התפתחות השוק ברחוב הכרמל והסביבה, ואחד הרחובות באזור זה נקרא על שמו בראשי-תיבות: "רחוב מלן" (המשך רחוב ש. פ. רבינוביץ כלפי מערב, בשטח יפו מעבר לרחוב הכרמל). בתרפ"ח נתמנה מטעם מושל המחוז למוכתר שכונות "כרם התימנים" ובתרצ"ה נבחר יחד עם העסקן חיים מוטרו כחברי מועצת עירית יפו בנציגות השכונות העבריות, ושניהם השיגו את הסכמת עירית יפו להארכת הכביש בהמשך רחוב הרצל דרך שכונת אבו-כביר עד לכביש יפו-ירושלים, ובכך נתקצרה הדרך ונתאפשר לנסוע מת"א לירושלים ולמושבות הדרום מבלי לעבור במרכז יפו. עשה רבות למען הביוב בשכונות כרם התימנים ותושבי השכונות רשמוהו על כך בספר הזהב של הק"הק.
פעל רבות בעניני הצבור של עולי תימן וביחוד למען הנוער. בתרפ"ה נבחר ליו"ר ועד עדת התימנים ביפו-ת"א. יסד אגודת ידידי הילדים העזובים ועמד בראשה. שקד על מתן חינוך והמצאת עבודה לנערים יתומים או בני הורים עניים שאינם יכולים לדאוג להם. ולא פעם ראוהו תופס ברחוב ילד תימני משוטט בטל ומכריחו ללכת לבית-הספר ללמוד.
בשנים הראשונות של תל-אביב הצעירה היה משתתף עם משפחתו "בלבוש לאומי" על גבי עגלה בתהלוכות-פורים ("עדלידע") כדוגמה חיה למשפחה ברוכה בילדים.
השתתף ביסוד "קופת מלוה לעזרת עולי תימן", המתנהלת עד היום על ידו.
בשנות המהומות תרצ"ו-תרצ"ח עמד בפעולה ארגונית על משמר הבטחון של שכונות כרם התימנים הסמוכות לישוב הערבי של יפו, ובתרצ"ח האשימוהו ערבים בפני השלטונות, שהסית את צעירי התימנים לשרוף את שכונת קרטון הערבית, שמתוכה היו הפורעים יורים מן המארב אל היהודים. בחקירה משטרתית נתבדתה העלילה, אך באופן אדמיניסטרטיבי אולי כדי לא לסתום את פיהם של מלשינים ולהציל את כבודם - הוגלה למושבה רחובות לשלשה חדשים.
באותה שנה יסד את בית הדפוס "מלן" והעמיד בו לעבודה את בניו שגדלו בינתיים ולמדו את המלאכה. הוציא את השבועון "המזרח" לעניני העדה התימנית. שהופיע במשך שמונה חדשים. בדפוסו הוציא את ה"תאג" (חומש לשימוש התימנים עם התרגום הערבי של רב סעדיה גאון. שקוראים אותו פסוק אחרי פסוק בבית הכנסת יחד עם תרגום אונקלוס הארמי. - עד עתה הוציא רק את ספר בראשית), וכן הוציא את ספוריו מחיי יהודי תימן: "החגורה האדומה", "איכה ירדוף אחד אלף", "חמור שנהפך לשופט". פרסם בעתונות זכרונות על אישים בישוב.
המשיך בקשריו הטובים עם נכבדי הערבים וכשפרצו התנגשויות-דמים בין יהודים לערבים בגבולות יפו ות"א בסוף יולי וראשית אוגוסט 1947 עמד עם ידידיו הערבים על המשמר וביום 20.8.47 נערכה בביתו מסיבת שלום בהשתתפות נכבדים יהודים וערבים משני עברי ה"גבול" והחליטו לשים קץ למהומות.
בשנת 1945 נתמנה בתור מעריך ממשלתי וכן בתור חבר בית דין לערעורים בעירית יפו. וכן נתמנה בתור חבר ועד הבחירות מטעם היהודים ביפו.
בשנת תש"ז היה מיוזמי בנין הישיבה "עץ חיים"