תקוה ומשם ירושלימה, נתמך משני צדיו על-ידי בצלאל יפה ועקיבא ליברכט , בא אל ראשי המטה האוסטרי והגרמני, והודות להתערבותם טלגרפית באיסטמבול נשלחה משם פקודה להסיר את המצור מעל זכרון יעקב, ואותו הכניסו לבית-החולים הגרמני לניתוח אבני הכליות. כשהתקרבו צבאות הברית לירושלים והטורקים ובעלי בריתם החלו מוציאים את חוליהם ופצועיהם, שידלו אותו ידידיו להשאר בירושלים ולהכות לשחרור העיר על מנת לקבל משרה בהנהגה הציונית שתבא ("ועד הצירים"), אך הוא מיהר לחזור לזכרון יעקב אל משפחתו.
ב-1922 הועבר לבית ספר לבנות בתל-אביב ואח"כ לביה"ס המעורב. פעל להחיאת לשכת בני ברית. היה מזכירה והשפיע על מ. דיזנגוף להיות נשיאה. פעל ביסודה ובפיתוחה של הקואופרציה האשראית והיה חבר ה"מרכז" שלה. השפיע בהצנע לכת על עניני הצבור ולא פעם היה מאיר דיזנגוף מבקש לשמוע את דעתו בעניני העיר.
בשעות הפנאי עסק בחקירות גיאולוגיות ואסטרונומיות וביחוד בבלשנות כללית ועברית, ידע את הלשונות העתיקות מצרית, יונית, סורית וארמנית ועמד בקשרים עם גדולי הבלשנים. ב-1927 פרסם בגרמנית את הספר "התנ"ך כחוט-אריאדני במבוך הלשונות", שעורר תשומת-לב רבה בחוגי המדע. הכין לדפוס ספר חקירות וביאורים במקרא.
נפטר בתל-אביב, ז' כסלו תרצ"ד.
צאצאיו; נעמי ז"ל (רוקחת וחובשת ראשונה בכנרת ובדגניה) אשת ד"ר נח חכם, חנה ז"ל (מורה וסופרת) אשת המורה והמשורר שמואל בס , אסתר (אחות) התגיסה לשרות בא.ט.ס. בימי המלחמה העולמית השניה, חפצי-בה (מורה ומנהלת ברמת יצחק), ד"ר מלאכי (רופא).
הנרי (צבי) פראנק
נולד בפריס בשנת תרל"ח (1878). הוריו עברו לפריס מאלזס.
למד בבית הספר העממי והתיכוני, ואחרי גמרו את חוק למודיו המשיך ללמוד בביה"ס הפוליטכני שם. בגיל של 22 שנה סיים את חוק לימודיו, וקבל תואר של מהנדס צבאי.
בראשית 1903 נתמנה ע"י הברון כפקיד במשרד המרכזי של יק"א בבירות - שהיתה אז מושב ההנהלה הראשית למושבות הברון בארץ ישראל, שהיו כבר באותו פרק הזמן ברשות חברת יק"א. בבואו לבירות נתמנה כעוזר וכמזכיר למנהל הראשי מר פאריאנטי, ואחרי מותו בשנת 1904 נתמנה למנהל במקומו ונעשה האחראי לכל פעולתו ההתישבותית של הברון בא"י.
בהכנסו למלוי התפקיד של מנהל, מצא מצב חמור, קשה ומסובך בהנהלה הכללית של המושבות - מצב של משבר - אך לא נבהל מזה, נכנס לתוך תוכם של הענינים, ופעולתו בשטח זה נגמרה בהצלחה.
אחת הפעולות הראשונות שלו היתה חסול המשרד הראשי של יק"א בבירות והעברתו ליפו. כאן התמסר בראש וראשונה לשאלת סדור ענף היין, שהיה באותם הימים במצב קשה. שאלת היין היתה אז שאלת החיים והקיום לישוב הצעיר, ומאז ועד יומו האחרון, במשך שלשים ושלש שנים, לא פסק מלטפל בשאלות הישוב לכל ענפיו ולכל גווניו, וכל מה שנוצר ע"י הברון בארץ בכל התקופה הארוכה הזו, תחלה בשם חברת יק"א, אח"כ בשם חברת פיק"א, בכל אלה היה לו חלק לא קטן.
המעשים העיקריים שנעשו על ידו לביסוס הישוב, התרחבותו וגדולו הם: א) ביסוס ענף היין. לשם ביסוסו דרש עקירת עודף כרמי הגפנים והחלפתם בכרמי שקדים. הפעולה הקיצונית הזאת הצילה את הישוב ממשבר תמידי, וכתוצאה מפעולה זו נוסדה "אגודת הכורמים השתופית"; ב) הביא ע"י פעולתו להרחבת הגבולין במושבות יהודה, והושיט עזרה קונסטרוקטיבית מלאה לביסוס כל מושבות האיזור בענפי חקלאות שונים. כשעברו שנים מועטות והאכרים נוכחו לדעת, שהשקדים, שנטעו במקום הגפנים שעקרו, רחוקים מרווח וקרובים להפסד, סייע להם בהרבה לעקור את השקדים ולנטוע עצי הדר, ושיתף פעולה עם הפרדסנים ועזר להקים את חברת "פרדס". ביזמתו ובעזרתו ייבשו את הביצות סמוך לפתח-תקוה ובאם המושבות שביהודה נסלל בעזרתו כביש האספלט הראשון בארץ ישראל.
אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר בסוף 1918, במדי קפיטן צרפתי ארצה, וברטט של חרדה לגורל המושבות, אחרי כל מה שעבר עליהן בשעה ששמשו לשטח החזית, ניגש לתקון מצבם. כמתמטיקן ואיש המדע עשה חשבון מדויק ואחרי חקרו יפה את המצב ניגש לפעולות בשטח הגדלת שטחי הקרקע שלנו. באותם הימים רכש את אדמות בנימינה ועתליט, קבל את הקונצסיה על בצות קברה וחולות קיסריה, הסכים להשתתפות בחברת "המלח", קנה את אדמת פרדס