בקיץ תרע"ב השתתף ביחד עם האגרונום ד"ר אליעזר חניאל (פיקהולץ) ביסוד ביה"ס החקלאי בפתחתקוה והיה חבר הועד המפקח של המוסד ביחד עם ישעיהו שטריט, פרץ פסקל וברוך גולומב.
בשנת תרפ"ג עבר לתל-אביב.
מלבד יכלתו הפובליציסטית המרובה, ידו רבה לו בספרות יפה - בספורים, ציורים ואגדות וגם בשירה. על השירים שלו היה חותם בפסיבדונים: מ. זטורי. קובץ שיריו הופיע בשנת 1927 בשם "סתיו". מספוריו שפרסם ב"השלוח", "העולם", "הדור'', "הפוה"צ", "רביבים", "התקופה", גליונות", "מאזנים", "בוסתנאי" וכו' וכו' ראו אור בספרים היצירות הללו: "קובץ ספורים" בהוצאת "תושיה" (1904), "באין שורש" (1914), "אור זאד" (1922), "נדודי עמשי השומר" שבו מנסה המחבר לתאר את החיים בארץישראל לפני מלחמת העולם הראשונה, "נוה קיץ", בספור זה מתוארים חיי הנוער הציוני ברוסיה אחרי המהפכה הרוסית הראשונה ופרעות אוקטובר 1905. אגב, הספור הזה הוא המגובש והשלם ביותר בין ספוריו, "השגות" - קובץ מאמרים ומסות (1935). בשנת תש"ה הופיע בהוצאת "ניומן" רומן היסטורי מקראי שלו בשם "במוט עמים", שבו מתוארת תקופה סתומה, שבתנ"ך מוקדשים לה רק פסוקים מעטים. שורה שלמה של אנשים ונשים מישראל ומעמים קרובים ושכנים קמים ברומן זה נגד עינינו. מאורעותיו ואנשיו משמשים במדה מסוימת ל"מעשה אבות סימן לבנים" מלבד הספרים הנ"ל נתפרסם ספור גדול שלו ב"התקופה" בשם "חיה-לי".
גם במחזות ניסה את כחו. פרסם ב"העומר" חזיון בשם "בין החרבות" ושני חזיונות ב"הדים".
כתב גם מעט באידיש. מלבד חוברות תעמולה שונות שעליהן חתם עפ"י רוב בפסיבדונים (ציוני פשוט, ציוני פרוליטרי וכו'), פרסם גם מאמרים ומכתבים בעתון "דער אידישער קעמפער" בניו-יורק.
בתרפ"ב יסד יחד עם ידידו אשר ברש במה דוחדשית בשם "הדים" , שהצטינה במאמרים יפים, רעננים וגם בדברי ספרות נאים. ה"הדים" הופיע במשך שש שנים - שש חוברות בכל שנה.
עם הופעת העתון היומי של פועלי א"י "דבר" נהיה לאחד ממשתתפיו הקבועים. אחרי שנה וחצי הפסיק את השתתפותו. כתב ב"בוסתנאי", "דואר היום" ואח"כ גם ב"הבקר". הוא מלא תפקיד במשפט ארלוזורוב, וכדרכו נגד הזרם.
בשנת תרצ"ז חזר להשתתף ב"דבר" ומשתתף בו וב"גליונות" בעריכת יצחק למדן באופן קבוע.
עד היום הוא מנהל תעמולה עזה בעד ציונות מעשית הקרובה לחבת ציון, מצדד משום כך בחלוקת ארץ-ישראל, מטיף לאחדות ישראל ומתנגד למלחמת מעמדות. בימי ההתנגשויות החריפות בין השמאל והצה"ר פרסם כמה מאמרים מקיפים הקוראים לשלום ולהבנה הדדית, ב"מאזנים" וב"בוסתנאי".
תרגם ספרים אחדים מצרפתית, מגרמנית ומרוסית. היה פעיל בתנועה הציונית בהיותו בחו"ל והשתתף כציר בקונגרסים הציוניים: החמישי, הששי, השביעי, השמיני והאחד-עשר. השתתף בועידת "ציוני ציון" בוילנה בתרס"ה ובועידות ציונים באודיסה תרס"ו ותרס"ט ובועידות "הפועל הצעיר" בארץ.
היה פעיל באגודת הסופרים ובמשך כמה שנים חבר בועד האגודה ובועד של "פאן-קלוב". היה במשך שנים מורה בגימנסיה ע"ש "אחד העם" בפתח-תקוה וב"גימנסיה לערב" בתל-אביב. חבר בועד "ברית ראשונים" מיום היוסד הארגון הזה.
שמואל הכהן קוק
נולד בעיר גריבה, פלך קורלנד (לטביה), ה' אייר תרמ"א. (1881) לאביו הרב שלמה זלמן מגזע הגאון ר' מרדכי יפה בעל ה"לבושים" (בן אחותו של הרבמרדכי גימפל יפה מרוזינוי, שניהל קיבוץ של לומדי תורה בכפר יהודיה בראשית ימי פתח-תקוה) ולאמו פערא זלאטא בת ר' רפאל (מחסידיו הראשונים של האדמו"ר בעל "צמח צדק" מליובאוויטש). קיבל חנוך מסורתי ותורני בחדר ובישיבות, ושנים אחדות למד אצל אחיו הבכור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (רבה הראשי של א"י).
בשנת תרס"ו עלה לא"י.
בשנת תר"ע השתתף עם ה' אליעזר משה סלוצקין (גיסו של אחיו שאול חנה קוק) מאוסטרליה בנסיונותיו ליסד בית חרושת לרקמה בגבעת שאול בירושלים.
היה במשך כמה שנים סוחר במנופקטורה בירושלים.
נשא לאשה את חנה בת יהושע קרצמר משינברג (לטביה).
היה ציר אספת הנבחרים הראשונה וחבר הועד הפועל של הועד הלאומי הראשון.
השתתף במאמרים ב"חבצלת", בשבועון "בת-קול" (בעריכת ד"ר יוסף זליגר) ועוד.
יו"ר בועד בית המעלות, עסקן ופקיד בית מושב זקנים המאוחד לאשכנזים בירושלים.
צאצאיו: עובדיה, רבקה אשת אפרים כזרי.