לוס וקירבוהו ד"ר ש. טשרניחובסקי, הפרופ' נ. סלושץ וד"ר יוסף קלוזנר ואחרים. נוסף על לימודיו בשקידה התמסר לפעולה ציונית בין הצעירים באגודת "מפיצי הציונות", שנטלה על עצמה להוציא את התנועה מהחוג הצר והמכובד של שתי האגודות: "בני ציון" ההרצלאית ו"נס ציונה" האחד-העמית ולהפיצה בקרב המוני היהודים הפשוטים, ובאגודה זו פעל רבות בעזרה ליסוד אגודות ציוניות עממיות לעשרות, בתעמולה ובעבודה הציונית היום-יומית שהיתה אז על הפרק. בתרנ"ט נתמנה למזכיר ההסתדרות הציונית באוקראינה, שמרכזה היה אז בעיר יליסאבטגראד בראשותו של זאב טיומקין, ערך מסעי תעמולה בפלכי חרסון ופודו ליה, יסד אגודות ציוניות חדשות וחיזק את הקיימות, ונבחר כציר לקונגרס הציוני השלישי מטעם ציוני אודיסה ויליסבטגראד.
בשנות תר"ס-ס"ג שרת בצבא הרוסי בעיר קארס שבדרום-מערב קאווקאז. נתמנה מטעם מ. אוסישקין לסגן-מורשה לכל האזור. פעל למען הציונות בין היהודים המקומיים ("יהודי ההרים"), החיילים היהודים וה"מתיהדים" הגרים, - ונרשם בספר הזהב של הקהק"ל כראש האגודה "צבא ציון". כשחזר מהצבא נתמנה למורה ב"חדר מתוקן" של הציונים בניקולאייב ובהיותו בראשית תרס"ד בחרסון היה שם אחד מראשי ההגנה העצמית היהודית להדיפת הפורעים הרוסיים.
בסוף תרס"ד עלה ארצה ונתמנה למורה בביתהספר לבנות ביפו בהנהלתו של מרדכי אזרחי . כאן השתתף עם מ. גנסין, א. פפר, יעקב מושלי ואחרים ביסוד "הבימה העברית" של החובבים. אח"כ לימד בביה"ס ברחובות, יחד עם יוסף עזריהו, בהנהלת יש"י אדלר. הוזמן לנהל את ביה"ס של יק"א בכפר תבור במקום יוסף ויתקין. ביטל את הוראת השפה הצרפתית והנהיג במקומה שעות לערבית, ביטל את ה"דיאלקס" הגלילי שבפי הילדים לבטא את ה"בית" הרפויה כדגושה. הנהיג שכלולים בהוראת טבע, חקלאות והכשרה גופנית וארגן יחד עם יתר מנהלי בתי-הספר במושבות הגליל התחתון פיקוח והדרכה הדדיים וחגיגות שנתיות משותפות לתלמידיהם בט"ו באב.
בר"ח אייר תרס"ה נשא לאשה את דבשה בת חיים אליהו לויט מקרים.
היה פעיל גם בהגנה ובשמירה ובחיי הצבור, יסד קופת מלוה לאכרי כפר תבור בעזרת ד"ר י. ברנשטין-כהן , פעל למען הכנסת פועלים ושומרים עברים - חברי "השומר" - למען הגדיל את מספר העובדים העברים בכפר תבור ולבסס את בטחונה. הקים מאפיה למצות בשביל מושבות הגליל, השתתף ביסוד אגודת "החורש", הגרעין הראשון של הסתדרות הפועלים החקלאיים, והשתתף בניהולה כחבר הועד. כשפרץ ריב בין אכרי המקום ובין פקיד יק"א שהביא במקום הד"ר ברנשטיין-כהן שעבר לפתח תקוה רופא אחר מבלי לשאול לדעת האכרים, התיצב לצדם, פרסם בענין זה רשימת התקפה על הפקיד ב"הפועל הצעיר'', ובגלל זה פוטר ממשרתו בתרס"ט. עבר לעבוד בביה"ס של "אליאנס" בבירות, הצליח בעבודתו בהוראה ויחד עם אחיו מיכאל ומתלמדים יהודים באוניברסיטאות שבעיר פיתחו שם חיים לאומיים ותרבותיים, בעזרתו הכספית של מר יצחק לופבסקי מנהל סניף אפ"ק. והנה יצא בפאריס ספרו של המלומד סולומון ריינאק, מראשי מרכז "אליאנס", ובו דברי שמצה גסים ומבישים על היהדות, שעוררו דברי רוגז ומחאות מצד היהודים בכל הארצות, ואף הוא תקף אותו במכתב גלוי חריף שפרסם ב"האור" של בן-יהודה , בו דרש מר' חיים אפנדי נחום, רבה הראשי של הממלכה העותומנית (וכיום ראש רבני מצרים), שלאות מחאה יתפטר מה"אליאנס" כמו שלפנים ענש בדרך זו את ה"מכבי" על שהעליב את ה"אליאנס". הרב הראשי לא התפטר, אך ארליך פוטר לפי פקודה טלגרפית מפארים באמצע שנת תרע"א ובקשות מנהל ביה"ס וראשי עדת היהודים בבירות לא הועילו להשאירו בעבודתו אפילו עד סוף השנה, אז שלח אותו הד"ר יוסף לוריא , ראש מרכז המורים, לפלובדיב (פיליפופול) שבבולגריה למנהל הפרו-גימנסיה העברית שנוסדה שם. הצליח בפעולתו למען הרחבת החינוך העברי ושכלולו, הביא מורים וגננות מארץ-ישראל, מרוסיה ומגליציה, פעל גם בתעמולה ציונית בעל-פה ובכתב ונבחר לחבר המרכז הציוני.
בקיץ תרע"ד חזר ארצה ונתמנה למורה בביה"ס לבנים בירושלים בהנהלת ח. א. זוטא ולמדריך בשעורי הוראה בבית המדרש למורים ובביה"ס לג