שיכון עירוני. פעולה זו טרם נסתיימה ומוקדם עדיין לסכמה.
בכל אותה תקופה רבת הישגים אין הוא מצטמצם ומגביל את עצמו בשטח פעולה אחד. הוא לוקח חלק פעיל בארגון מוסדות קואופרטיביים ואחרים לשווק פרי הדר.
בשנת 1932 יסד ביחד עם פרץ פסקל את הקואופרטיב "בוסתן" אגודת פרדסנים קואופרטיבית בע"מ. משתתף כחבר פעיל בהנהלת המוסד הכספי קופת מלוה חקלאית פתח-תקוה, אגודה שתופית בע"מ. בשנת 1939 משתתף בהקמת האיחוד של הקואופרטיבים האזרחיים לשווק פרי הדר ע"י יסוד "פרדס סינדיקט" בהנהלת יצחק רוקח והוא כיהן בו כחבר הועד הפועל עד 1946. ב-1946 הוא רוכש יחד עם אחיו את חברת הדרי יפו בע"מ. במשך שתי עונות הוא מעלה את החברה הזאת לחברה הראשונה בגדלה בין החברות המסחריות לשווק פרי הדר (מחוץ לקואופרטיבים).
בתקופה שבין שתי המלחמות הוא משתתף ביסוד הסתדרות "בני בנימין" והיה יו"ר מועצת הבנק "בני בנימין". חבר פעיל בהנהלת הסתדרות החקלאים המקומית בפתח-תקוה, בהנהלת מרכז התאחדות האכרים ונשיאותה, הנהלת בנק האכרים, חברת עמיר, חברת סעשא ומוסדות רבים אחרים.
צאצאיו : אהרן אריה, שרה.
ד"ר אריה אלטמן
בן מנשה, נולד בכ"ו טבת תרס"ב (ינואר 1902), בעיר בלטה, אוקראינה. אביו היה מורה לעברית מן המצוינים ועסקן ציוני מובהק ברוסיה, שנתמנה לראש ההסתדרות החשאית של המורים העברים באודיסה, לאחר שהשתלטו עליה הבולשביקים.
נתחנך חנוך עברי-לאומי. בראשונה למד ב"חדר מתוקן", אח"כ למד עברית מפי אביו, ונכנס ללמוד בבי"ס למסחר בעיר מולדתו. בהיותו במחלקה הששית של אותו בי"ס נרשם לאגודה ציונית של צעירים ציוניים.
לאחר המהפכה ברוסיה בשנת 1917 וראשית הפרעות באוקראינה עברה משפחתו לאודיסה. בעיר זו נכנס לאוניברסיטה בשנת 1920 ובאותה שנה הצטרף לאגודה הציונית היחידה, שהיתה קיימת אז בשם "ההסתדרות". בשנת 1921 נכנס ל"צעירי ציון" ועד מהרה הצטיין בעבודה ארגונית ונבחר לחבר הועד הגלילי של "צעירי ציון". זמן קצר לאח"כ נבחר ליו"ר "צעירי ציון" באודיסה, ועמד בתפקיד זה עד דצמבר 1924, עד שהוגלה משם ע"י השלטונות הסובייטיים. היה גם חבר ה"מרכז" וגם המזכיר הכללי של "תרבות" באודיסה והסביבה.
בשנת 1924 סיים את למודיו בשתי פקולטות למשפטים ולכלכלה.
כשהבולשביקים פתחו ברדיפות על הציונים נאסר כמה פעמים (1922, 1920) ושוחרר ובפעם האחרונה (השלישית) נעצר בשנת 1924.
בסוף שנת 1924 נידון לגירוש לסיביריה אך בהשתדלותו הוחלף לו ולמאות ציונים אסירים אחרים מאודיסה ומחלקי אוקראינה הדרומית לגירוש לחו"ל, כלומר לארץ ישראל. בסוף כסלו תרפ"ה הגיע לארץ ישראל עם קבוצת חברים שלו שעמם פעל על שדה הציונות באודיסה (ד"ר ל. אברמוביץ מנהל "הדסה" בת"א, א. שניידרמן, ב. וסט, א. לב-טוב וכו').
בבואם ארצה היתה קבוצת הציונים הגולים יחידה ארגונית מיוחדת שקראה לעצמה "קבוצת העמלנים" והצטרפה למפלגה הקרובה לה ברוח - למפלגת "הפועל הצעיר". בקבוצה זו היה אחד מעמודי התווך ומדובריה הראשיים.
עד מהרה הוברר לו ולחבריו, כי האטמוספירה שם מחניקה, וכי אין להם מקום במפלגה זו, ועזבו אותה. סמוך ליציאה מהפועה"צ ארגנו היוצאים את "הסתדרות הציונים העמלנים", שהתקיימה עד כניסתם להצה"ר.
בשנת תרפ"ח יצא לארה"ב, כדי להשתלם, ושמה למד בראשונה בדטרויט, אולם רוב הזמן השתלם באוניברסיטה של ניו-יורק במקצועות הסוציולוגיה, תורת המדינה והכלכלה. הודות להצטיינותו בלמודיו הוזמן להיות חבר האקדמיה האמריקאית למדעי הפוליטיקה, וחבר אגודת הסוציאולוגים באמריקה, וגם הוזמן להיות חבר באגודה המדעית לשאלות האוכלוסין. באותו פרק הזמן הצטרף באופן רשמי לתנועה הצה"רית ועד מהרה נמנה, הודות לעבודה ארגונית בדטרויט, בשיקגו, סנט-לואיס, סינסינטי, קליבלנד, פיטסבורג והרבה מקומות אחרים, לפעילי המפלגה. בשנת 1931 נבחר בועידה ארצית של הצה"ר, שהיתה בניו-יורק, לסגן נשיא, אולם כעבור כמה ימים לאחר הבחירה הזו הוזמן לניו-יורק ונתבקש לעמוד בראש הצה"ר באמריקה. תחת הנהלתו קבל הצה"ר בפעם הראשונה (בשנת 1933) שני צירים מאמריקה לקונגרס הציוני. אם כי נבחר בתור אחד הצירים לא נסע לקונגרס הי"ח.