ניהל במשך שנים רבות את בית-המסחר לחמרי בנין של אביו וב-1922 השתתף ביסוד ארגון סוחרי חמרי הבנין, ואח"כ היה סוכן למכוניות.
בפעילותו בחיי הצבור היה שנים אחדות שופט עירוני בת"א, סגן יו"ר קהלת ת"א, ארגן את מרד השכונות העבריות ביפו, ממיסדי חברת "עזרה ובצרון" לשיכון פליטי מהומות 1936 וכיום פעיל למען שיכון חיילים משוחררים, שופט במשפט-השלום העברי, חבר-כבוד של "מגן-דוד אדום", חבר הנהלת האגודה להרחבת הישוב בצפת, פעיל בבנין הר כנען ומיסד פרבר שלוש על הכנען. יזם ופעל למען מיזוג הקהלה והעיריה בת"א ופרסם בענין זה מאמרים בעתונות, מחבריה וממתישביה הראשונים של רמת גן וחבר ועדת הבקורת של הנהלתה הראשונה.
בשובו באוירון מפאריס ביום 23.10.46 יחד עם חברים ופקידים של הנהלת הסוכנות היהודית נפצע בתאונה כשהאוירון נפל ונשרף במדבר מצרים. למרות פצעיו זחל על החול הלוהט ורכב על גמל למעלה משש שעות ומחצה עד שהגיע למקום ישוב, הזעיק עזרה לנפגעים ואף הוא עצמו טיפל בהם.
צאצאיו; שרה אשת יצחק לוי, רחל אשת ארנסט סקאל, אבינעם, אביאסף, דניאל.
אליהו גולומב
נולד בוולקוביסק, פלך גרודנה, רוסיה-פולין, י"ד אדר תרנ"ג (1893), לאביו נפתלי (בעל טחנה בוולקוביסק ואח"כ ביפו, מהראשונים ששלחו את בניהם מהגולה לחינוך עברי-לאומי בגימנסיה "הרצליה" בת"א. עלה ארצה ב-1911 לשם גאולת קרקעות בשביל אגודה שהיה מפעיליה) ולאמו אסתר לבית קלר.
למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית, ובעודו נער בא במגע עם אנשי המהפכה הרוסית וספרותה, עם תנועת הפועלים היהודית ועם ההגנה העצמית היהודית ונשא את נפשו לפעילות ללא סייג וללא אימה בשרות מטרות נעלות.
ב-1909 שלחוהו הוריו ארצה להמשיך את למודיו במחלקה החמישית של הגימנסיה "הרצליה" ביפו ואח"כ בתל-אביב. התקרב לפועלים ולסופרים הצעירים וראה את עצמו כחלוץ מיועד להשתתף בפועל בעבודת ההגשמה הציונית. ארגן קבוצה קטנה של תלמידים לעזיבת בית-הספר וליציאה לעבודה ואחרי גמרו את המחלקה השביעית בתרע"ב עמד לצאת עם קבוצתו לעבודה בחוות בן-שמן, אך הוריו, שעלו ארצה בתרע"א, התנגדו לכך והוכרח להשאר ולגמור את הלימודים.
כשגמר את המחלקה השמינית עם המחזור הראשון בתרע"ג יצא לעבודה בחקלאות ובשמירה בדגניה ובכנרת. משנפטר אביו ביפו (י"ח אדר תרע"ד), הוכרח לעזוב את עבודתו החלוצית ולחזור העירה לנהל את העבודה בטחנה לפרנסת המשפחה, ותוך כך המשיך את קשריו עם תנועת העבודה והשמירה על בטחון הישוב בעיר ובכפר.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה נתן את דעתו בראש וראשונה על שמירת קיומו וכוחו של הישוב בימי המבוכה, ומשום בך התנגד להתגייסותם של משה שרתוק ודב הוז (חבריו למחלקה ולמחזור בגימנסיה ואח"כ גיסיו) אל הצבא הטורקי ואף ליציאתו של יוסף טרומפלדור (ידידו מעת עבודתם יחד בדגניה) לחוץ-לארץ, כי לדעתו נחוץ היה כל כח יהודי לשמירת הקיים בישוב. משום כך סירב אף הוא עצמו להתגייס לצבא הטורקי, למרות החובה החוקית, וזמן-מה הוכרח להסתתר כ"פרר" (משתמט).
הטחנה של משפחת גולומב היתה מספקת קמח בשנות המלחמה לצרכי השלטון בשביל הצבא והתושבים, והודות לתפקידו זה של אליהו בשרות השלטון היה רשאי לנסוע בעגלה בדרכי הארץ. ברשיונו זה השתמש לנסיעות לאזור החזית בנגב, יחד עם אליהו שטורמן ואחרים, והיה רוכש שם נשק, בסיכון נפשו, לצרכי הגנת הישוב ומעבירו בעגלתו ("העגלה של אליהו", הרתומה לבהמה אחת, שהיתה מפורסמת אז בכל הישוב) למושבות, וכך היה נוסע בה פעמים רבות לאורך כל הארץ מדרום לצפון וחזרה. פעם הזמין אותו חסן בק, המפקד הצבאי של יפו, ופקד עליו לעבוד בטחנה בשבת, וכשהביע את התנגדותו הכהו המפקד מכות אכזריות בתוך בית הממשלה.
בעת הגירוש הכללי מיפו ות"א, ניסן תרע"ז, וכשהיה חשש שהשלטון יגרש את היהודים גם מהמושבות היה בין יוזמי התכנית להתנגד לגירוש הזה אף בכח.