כשכבש הצבא הבריטי את דרום הארץ עד הירקון, בראשית תרע"ח, התנדב בין הראשונים לגדוד העברי הארצישראלי, יחד עם חבריו ברל כצנלסון, דוד סברד לוב, שמואל יבנאלי, דב הוז ואחרים והשתתף עמהם במסע תעמולת הגיוס בערים ובמושבות. וכשהמפקדה הבריטית התעלמה מתנאי ההתנדבות, שלפיו התחייבו המתנדבים לשרת רק בארץ-ישראל, ושלחה את הגדוד לדיכוי התקוממויות נגד השלטון הבריטי במצרים ובקפריסין, והגדוד סירב, - נאסר הוא יחד עם אחדים מחבריו כ"ראשי המסיתים למרד", אך כעבור זמן קצר הוכרחה המפקדה להכיר בטעותה ושחררה אותם.
בעת ההתנפלות על תל-חי באדר תר"פ היה בין מארגני קבוצת העזרה מהגדודים העברים מצוידת ברובים ובשתי מכונות יריה להגן על הנקודה היהודית המותקפת, אך בדרך נודע להם, שהנקודה כבר נעזבה, אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בי"א אדר.
בראשית תרפ"א, אחרי שרתו בגדוד כשנתים, שוחרר מהגדוד עם פירוקו, חזר לעבודה חקלאית בכנרת, והשתתף ביסוד עין חרוד.
נשא לאשה את עדה בת הבילויי יעקב שרתוק , אחותם של משה ויהודה שרתוק ורבקה אשת דב הוז. כשפרצו המהומות ביפו, במאי 1921 נקרא לבוא מכנרת, הצטייד במזוודת נשק והשליט סדר בהגנת ת"א, נוה שלום והסביבה, ומאז התמסר כליל לעבודה למען שמירת בטחון הישוב, פעל למען ביטול החטיבה המיוחדת של "השומר" ומיזוגה במערכת הבטחון הכללית, ניהל את שרות הבטחון הישובי במסירות ליעוד ולחברים כאחד, נסע בענין זה כמה פעמים לארצות-חוץ ובאחד המסעות נאסר בוינה לזמן קצר. היה פעיל גם בארגון העלאת יהודים ארצה מעל למכסה הדלה שהקציב השלטון, בעליות על הקרקע ליסוד ישובים חדשים וסידור בטחונם, בניהול התגוננות הישוב בשנות מהומות, כשהשלטון לא נתן הגנה מספקת והשגיח בשבע עינים שהיהודים עצמם לא יזדיינו להגנה והיה צורך בזהירות מיוחדת להשמר משומרי הבטחון הרשמיים, שרשלנותם חיזקה את ידי הפורעים והרוצחים.
עמד על משמר אחידותו של כח הבטחון העברי, ובסתיו תרצ"ח תפס עמדה בעד ההסכם עם אנשי הימין על אחידות זו בעת הדיון בסכסוך עם הנהגת "כופר הישוב", ונשיאות הצ"ח אף אישרה את ההסכם, ורק בשל התנגדותו של בן-גוריון (מטעמי "משמעת מדינית" - לדבריו) לא יצא ההסכם לפועל.
בשנות המהומות תרצ"ו-צ"ח, כשחלק ממערכת הבטחון העברי התנהל באישור השלטון, בצורת "משטרת הישובים העברים", ידע ליצג בכבוד ובאיתנות את עניני הבטחון הישובי בפני ראשי שרות הבטחון הממשלתי. במלחמת-העולם השנית שיתף פעולה עם שלטונות הצבא בדבר התנדבות יהודים לשרותים מיוחדים, שדרשו אומץ וזריזות וידיעות ונאמנות במדה יתרה, בו בזמן שהבגידה הערבית גרמה צרות רבות לצבאות הברית במלחמתם בטומאה ההיטלראית, ואף שאף לשלוח צנחנים להגנת גיטו ורשה. כן פעל למען הגיוס לצבא למלחמה בחזית ואף זכה ליום יצירת הבריגדה היהודית והופעתה בחזית על דגלה.
כתב מאמרים ב"קונטרס" (שהיה עורכו במשך כמה שנים), "דבר", "הפועל הצעיר" (בחתימת "בן נפתלי" ועוד).
היה חבר מרכז מפלגת "אחדות העבודה" (1919/30), חבר מזכירות הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית מ-1922 ואילך, חבר הועד הזמני ואח"כ הועד הלאומי מ-1920 ואילך, חבר מרכז מפא"י, סגן חבר הועד הפועל הציוני וציר ברוב הקונגרסים הציוניים מ1921 ואילך, יצא כמה פעמים בשליחות "אחדות העבודה" וה"הסתדרות" לארצות חוץ. אך תפקיד חייו העיקרי היה בשרות הבטחון הישובי. חש לכל נקודת תורפה לחזק ברכים כושלות. להעביר מהתגוננות להתקפה, מעמידה על המשמר לרדיפה. אהב להשתתף במו ידיו בכל פעולה ומסירותו היתרה לא נתנה לו מנוחה, אף בעת שהיה זקוק לה מאד מחמת מצב בריאותו, ודבר זה קירב את קצו.
נפטר בתל-אביב, ל' סיון תש"ה.
צאצאיו; דקלה (בקיבוץ מנרה), דליה, דוד .
ביזמת המחלקה לנוער של "קרן היסוד" יקימו בקבוצת "רביבים" שבנגב "בית אליהו", אשר ישמש משכן גדול ללימודי הנגב וב"מגדל הצופים" שישמש לצרכי בטחון יוקדשו חדרים מותאמים במיוחד למוזיאון שבו ירוכז כל החומר הגיאוגרפי, הארכיאולוגי, הגיאולוגי, הבוטאני והחי של הנגב.
חנה טיכו
נולדה בברנו (לפנים: ברין), צ'כוסלובקיה, כ"ז תשרי תרנ"ה (27.10.1894), לאביה פנחס ולאמה ברטה בראון . קיבלה חינוך יהודי וכללי ולמדה בבתי-ספר לציור אמנותי בוינה, פאריס, הולנד ובלגיה.
ב-1912 נישאה לד"ר אברהם (אלברט) טיכו ועלתה אתו ארצה כשנתמנה לרופא-עינים ראשי מטעם החברה