והוא כנציג העדה היהודית), והודות לפעולתו בועדה זו הוכר מספר גדול של בתי כנסיות ולכל אחד שוחררו מחובת הגיוס שלשה אנשים לכהונות הנ"ל. כן ריכז אז בצפת את עבודת ועדת הסיוע האמריקאית.
ב-1920 עבר לחיפה ובמשך שלש שנים היה מנהל כללי לסניף החיפאי של החברה הלונדונית למסחר באפריקה ובמזרח (אפריקן-איסטרן טרייד קורפוריישן) וכמה פעמים היה ממלא מקום המנהל של החברה לסוריה. משחוסלו עסקי החברה בארץ עבר לנהל עסק פרטי למסחר ולביטוח ומשמש כמומחה להערכת סחורות ולבירור חוקי הביטוח ומנהגיו בבתי-המשפט.
מתרצ"ז ואילך נבחר ליו"ר מועצת בית-העלמין שליד ועד קהלת חיפה. הקדיש זמן ומרץ לשכלול הסדרים בחברה קדישא ובבית-העלמין ובסדרי הקבורה. עבודה קשה ורבת אחריות הוטלה עליו בתפקיד זה בעת אסון האנייה "פטריה", שעמדה להוציא מאות מעפילים לגירוש למאוריציוס ונתפוצצה בנמל ונספו בה למעלה מ-220 נפש והיה עליו לזהות את רוב החללים ולסדר את קבורתם בכבוד הראוי לחללי מלחמת העם על ארצו.
כותב מזמן לזמן מאמרים בעניני כלכלה ושאלות השעה ב"הארץ", "הבוקר", "הצופה" ו"דבר". בהיותו בן 14 כתב ב"החבצלת" ידיעות מצפת.
צאצאיו : יוכבד אשת מכס רפפורט, שמשון ז"ל (טבע בנחל קורדאני שבמפרץ חיפה, י"ג כסלו תש"ב), יגאל (פקיד ראשי בבתי הזיקוק בחיפה), אורה אשת אליהו שפריר (זילברמייסטר).
אברהם מרדכי רזיאל (רוזנסון)
נולד ביאנובה, פלך קובנה, ליטא, כ"ב תשרי תרמ"א (1880), לאביו הרב ניסן עובדיה (שהיה רב 45 שנה בעיירה וונוזיגולה שליד קובנה) ולאמו חיה בת ר' מרדכי טוביאס מיאנובה, פלך קובנה. למד בחדרים ומפי אביו הרב עד בר-מצוה ואח''כ בישיבות באיישישוק ובוולוז'ין והשתלט בהשכלה כללית כאכסטרן באודיסה.
בשנת תר"ע נשא לאשה את בלומה בת הרב יהודה ליב גורדון , שהיה אז רב בסמורגון, פלך וילנה, ואח"כ בלומזה ובסוף בשיקאגו. המשיך ללמוד בקורסים הפדגוגיים בסמינר למורים בגרודנה ועסק בהוראה בעברית. בפי עולים מהסביבה ההיא הגיע שמו הטוב ארצה לפניו ובתוצאה מכך הוזמן להיות מורה בבית-הספר "תחכמוני" שהיה אז ביפו, ובקיץ תרע"ד עלה ארצה עם משפחתו, זמן מועט לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.
בחנוכה תרע"ה גורש עם משפחתו בגלל נתינותם הרוסית מהארץ למצרים ומשם הוחזרו לרוסיה, עסק שם בהוראה בעיירה ז'שקוב, פלך קיוב, ואח''כ בסאראטוב שעל הוולגה. משפרצה המהפכה הרוסית והגיעה הבשורה על "הצהרת בלפור" הצטרף לקבוצת החלוצים "משמר הוולגה" ועבר עם משפחתו לקאוקאז על מנת להפליג ולחזור לארץ-ישראל מנמל באטום. כיבוש גרוזיה וארצות הקאוקאז בידי צבאות הרוסים הבולשביקים מנע מהם את האפשרות לעלות משם ארצה, ואחרי שהותם שם כשנה חזרו למוסקבה ושם עבד עבודה גופנית כפועל חסר זכויות. בין השאר עבד יחד עם אשתו בקבוצה החלוצית "משמר הוולגה", כשלשה חדשים בתיקון בית בן 8 קומות הידוע בשם בית "ווליקאן".
משנחתם השלום בין רוסיה ובין ליטא שהגיעה לעצמאות ונתיני ליטא הורשו לחזור אליה מרוסיה, חזר אף הוא עם משפחתו ועבד שנה אחת בהוראה בקובנה.
בחנוכה תרפ"ג, ביום מלאות שמונה שנים לגירוש מהארץ, חזר עם משפחתו אל הארץ. ולעבודתו בבית-הספר "תחכמוני" שעבר בינתים מיפו לתלאביב. המשיך להורות בו תלמוד ולימודים אחרים והיה מטובי המורים במוסד, והצליח גם בהוראה וגם בהשפעה חינוכית על מחזורים רבים של תלמידים שעברו תחת ידו, עד שיצא לפנסיה בראשית שנת תש"ח.