פתח תקוה סיכן את עצמו, ולמרות ההסגר הצבאי שלא נתן לנסוע ממקום למקום בלי פתקת-רשיון מיוחדת ("ויסיקה") עלה ברגל לירושלים ובעזרתם של דוד ילין ואלתר ריבלין הגיע אל פני היו"ר אלברט ענתבי, הצליח לקבל 89 שקי קמח בשביל פתח תקוה, שכר 30 גמלים והצטרף אליהם בהליכה ברגל, ולמרות הסכנה של תפיסה והחרמת הקמח הצליח להביא בשלום את המטען אל המושבה.
זמן-מה שימש כמקשר בין הישוב ובין העובדים עבודת-כפיה בגדודי העבודה ("עמליה") שבאזור החזית במדבר הנגב, והיה נודד למקומות העבודה, על אף הסכנה להתפס ולהאסר בגלל "שוטטות בנסיבות חשודות" באזור החזית, מביא לעובדים עזרה במזון ובהלבשה ובשאר הצרכים. משנגמר תפקידו בשרות זה ועבר לכנרת ועבד בגידול ירקות ואח"כ עבר לתל-עדשים, לפי הזמנת שמואל הפטר, ועבד שם במשק, בעיקר בפלחה.
כשהחל המשטר הטורקי לאסור יהודים בהמוניהם ממושבות יהודה, ואחרי שהתענו בבתי-כלא מזוהמים בארץ הועברו במשלוחים בקרונות סגורים דרך תחנת עפולה לדמשק והלאה, הוטל עליו לספק לאסירים לחם ותה (את הלחם אפו יומם ולילה בלי הפסק בקבוצת מרחביה) והוא וחבריו היו באים לתחנת עפולה, מתקרבים אל קרונות האסירים, מתגברים בשוחד ובשידולים על הסכנה להתפס ולהאסר, ומוסרים לאסירים את המזון ודברי עידוד, שידעו כי אין הישוב מתעלם מהם. משרוכז המון רב של אסירים פוליטיים יהודים בדמשק והיה צורך להשתמש שם בסגולות אלה כדי להגיש להם עזרה מבעד לחומות הכלא, התנדב להעביר את פעולתו לדמשק. לשם כך רכב תחילה מתל-עדשים לפתח תקוה בסכנת דרכים מפני אנשי הפקר ערבים וחיילים טורקים מוכים ורעבים ואכזרים, והשיג לו שם תעודה אוסטרית, ואם כי כניסת הצבא הבריטי למושבה היתה קרובה והיה ביכלתו לחכות שם ולהשתחרר מכל הצרות שבמשטר הטורקי חזר לתל-עדשים, עלה לצפת לקבל אישור על תעודתו מהקונסול האוסטרי, ירד לדגניה ומתחפש לחייל אוסטרי הגיע ברכבת צבאית לדמשק. הצטרף ליצחק בן-יעקב ואחרים ופעל במסירות להגשת עזרה לאסירים במזון ובבגדים, ובאמצעות שוחד עלה בידו לבקר בבתי-הכלא ולעודד את האסירים ולמסור להם את משלוחי העזרה, להשפיע על השומרים והמטפלים להיטיב את יחסם לאסירים הבריאים והחולים, ובמשך הזמן עלה בידם לשחרר אסירים, להעביר חולים ברכבת הצבאית לארץ-ישראל, ועוד סוגי עזרה שונים, ואשר על כן זכרוהו האסירים לטובה וקראו לו בשם "בר-לב".
אחרי כיבוש כל הארץ חזר ארצה ונכנס לפעילות צבורית במוסדות היישוב וצבור הפועלים. היה חבר פועלי ציון וחבר מרכז אחדות העבודה, ציר הקונגרסים הציוניים למן הקונגרס ה-12 ואילך, ציר אספות הנבחרים א'-ג', סגן חבר ואח"כ חבר הועד הפועל הציוני מ-1921 וחבר הועד המנהל של הסוכנות היהודית מ-1929, שליח הסתדרות העובדים והקה"ק באירופה, ארצות הברית ודרום אפריקה, מהמיסדים וחבר ההנהלה של "ניר", "יכין", חברה לבנין בתים במושבות, היוזם וממיסדי בית-ההבראה "ארזה" ליד מוצא, פעיל במוסדות הסתדרותיים וישוביים שונים. עיקר פעולתו כאחד ממנהלי המרכז החקלאי ובתפקידו זה מנהל הוא מ-1919 ואילך ואת פעולת ההתישבות של חברי ההסתדרות על הקרקע, ארגון הגופים להתנחלות, משתתף בעצה ובהשפעה בקביעת הקרקעות והתקציבים ויתר הסידורים המעשיים של ההתנחלות, ואחד מראשי המשתתפים בכל השמחות והחגיגות של עליות על הקרקע מ-1917 ואילך על אדמות הקה"ק, פיק"א ופרטיים, וזמרתו החסידית והחזנית בקולו הנעים וריקודיו הנלהבים משרים רוח חג והתעוררות שמחת-מצוה על המשתתפים בחגיגות אלה.
שבתי שפטיל מירנבורג
נולד בחסלביץ, פלך מוהילב, רוסיה הלבנה, כ"א אדר ב' תרמ"ה (1885), לאביו יצחק (תלמיד-חכם, נודע בבחרותו בישיבת וולוז'ין בתואר "העילוי מאמציסלב", מגדולי הסוחרים) ולאמו פיה בת ר' יעקב ואשתו ליפקה פריגוזין (שעלו ארצה לפני כ-70 שנה ומנוחתם בהר הזיתים בירושלים). למד בחדרים ובישיבות מיר וסלובודקה ובאוניברסיטת סאראטוב, והוסמך לסגן-רוקח, ועל סמך זה קיבל זכותישיבה ברוסיה הפנימית, מחוץ לתחום-המושב המוקצה ליהודים במערב הממלכה. התישב בסאראטוב, היה שם "סוחר ממדרגה ראשונה" ובעל-תעשיה והיה פעיל בתנועה הציונית ובענינים מקומיים של הצבור היהודי וביחוד בעזרה לפליטים היהודים ולסידורם, אחרי שנמלטו או גורשו מפלכי המערב במלחמת-העולם הראשונה והורשו לבוא לסאראטוב.
ב-1918 נשא לאשה את רבקה (ד"ר לרפואה) בת נחום אברהם לדיזנסקי מסאראטוב.