צאצאיו: יצחק ישראל (מזכיר החכם-באשי, הרב הראשי לתורכיה, ר' משה הלוי), אברהם אלקנה , מרגולית אשת גמליאל שלאנק, אסתר אשת ר' יוסף משה קרויס (סופר כולל אונגרן "שומרי החומות").
הרב חיים אברהם (מרקאדו) גאגין
המכונה: "אג"ו". נולד בקושטא בשנת תקמ"ז (1787) לאביו ר' משה גאגין (שהתנהג בחסידות ושימש כשליח צבור ומגיד בבתי-כנסת ובבתי-מדרש).
הובא לא"י בעודו בגיל רך, וחונך בישיבות ירושלים. שמו התפרסם כאחד מגדולי ההוראה.
תנאי החיים של היהודים בירושלים בימים ההם היו קשים מאד. תושבי הארץ הציקו להם בכל מיני דרכים ומנהיג רשמי שיתבע את עלבונם - לא היה. אז השתדלה הקהלה לפני הממשלה כי הרב העומד בראשה, ואושר בכהונתו בתור "חכם באשי", למען יוכל לעמוד בפרץ ולהגן על עדתו כחוק. הדרישה נתקבלה ע"י לחץ שבא ע"י השר אברהם קמונדו בקושטא, ואושרה במאמר מלך מיוחד בקושטא שנשא עליו אות המלכות "הנכבד והנעלה" וחותם המלך הרם במעלות, הוא השולטן "עבדול מג'יד בן מחמוד".
ל"חכם באשי" היו מדי כבוד מיוחדים, שני קאוואסים, וחלקו לו את הכבוד שחלקו לקונסולים. הממשלה הכירה בו כראש העדה ועל ידו נתקיימו פקודותיה.
היה הראשון שנתמנה למשרת "חכם באשי" ו"ראשון לציון" באופן רשמי. הוטלו עליו תפקידים שלא כל אלה שהיו לפניו היו חייבים למלאותו. היה האחראי לתשלום מסי היהודים לממשלה. לעומת זאת, היה ביכולתו להטיל מסים על בני קהלתו: מס הבשר, היין וכדומה. ב"פירמאן שניתן לו מהמלך, נאמר: "כי החכם מירקאדו גאגין הנזכר ינהיג הרבנות הראשית של היהודים הנזכרים בירושלים ואגפיה והחכמים וראשי הקהל הגדולים והקטנים ושאר עם היהודים במקומות ד.עומדים תחת הרבנות הראשית הנזכרת יכירו אותו לרב עליהם ויביאו לפניו כל הענינים שיפלו ביניהם בכל מה שנוגע להרבנות הראשית הנזכרת".
הוא היה גר בעיר העתיקה, ברחוב היהודים, במקו שנמצאת בו ישיבת "בית-אל". על יד ביתו הועמדו חיילים תורכים מטעם הרשות לשם שמירה על שכונתו וכבודו. מאז הוטב מצב היהודים בארץ.
מפעולותיו בימי רבנותו, יש לציין את מלחמתו הגדולה עם "המסיתים" שהחלו לפעול בירושלים בדרכים שונות של עזרה וסעד לתושבים. הוא עשה גדרים וסייגים לדבר, שלא לדור בשכונתם וגם בחלותו את חליו ושכב על המשכב במשך שלשה חדשים, סירב לקבל את עזרת אחד הרופאים המסיונרים.
עם מות חמו, ר' אברהם שלום שרעבי (נכדו של הרש"ש), היה הוא ל"רבן של חסידים" בבית המדרש "בית-אל".
חמו זה הורישו גם אוצר ספרים עשיר וגדול המפואר ביותר בירושלים. בספריה זו היו מאות כתבי יד יקרים ואלפי ספרים בכל ענפי התורה והחכמה. הוא היה גם ראש ישיבת "תפארת ירושלים" ומנהלה. השפעתו לא הצטמצמה רק על ירושלים, אלא התרחבה גם על הארץ כולה.
על פעולותיו הרבות בקשר לסדרי החלוקה בירושלים יש לקרוא בחוברת הקטנה "אמת מארץ תצמח", שהיא חליפת מכתבים בינו ובין ר' צבי הירש לעהרין , גבאי א"י באמסטרדם. וכן גם מהתעודות שנתפרסמו בשנים האחרונות מארכיונו.
בימיו פרצה מחלוקת גדולה בין רבני ירושלים בענין החלוקה, ופרטים מפורטים עליה הוא מוסר בספרו "חוקי חיים".
מלבד הפשט עסק גם בסוד . ספריו בפשט הם: "מנחה טהורה", שיטה על מסכת "מנחות", שחיברה עוד בימי עלומיו, (נדפסה בשאלוניקי, תקצ"ו); "חוקי חיים", שאלות ותשובות (ירושלים, תר"ג); "סביב לאהל", הערות לספר "אוהל מועד" לר' שמואל ב"ר משולם. גירונדי (חוברת א', ירושלים, תרי"א. חוברת ב', ירושלים, תרס"ד); "חיים מירושלים". דרשות (ירושלים, תרמ"ה). הוא הגיה גם את הספר "קדושת יום טוב" לרבה של ירושלים, ר' יום טוב אלגאזי, והוסיף עליו הערות רבות. את הספר הזה שלח לשם הדפסה לשאלוניקי ובדרך נס ניצול מהשריפה שפרצה אז שם. באותו זמן נתייסד בית הדפוס הראשון בירושלים (תר"א - 1841) ע"י ר' ישראל ב"ק (ראה כרך א', עמוד 59). הוא תמך בו מאד ועזר לו ביסוד בית הדפוס ואף היה בין המסכימים על ה"חרם" שלא לייסד בית דפוס אחר בירושלים עד שנת תר"כ (1860) כדי שמפעלו של ר' ישראל ב"ק יתבסס. את הספר "קדושת יום טוב" הנ"ל, הדפיס ע"י ר' ישראל ב"ק ושלם לו מכיסו את כל ההוצאות. הוציא לאור גם את הספר "דברי שלום" (קבלה) לחמו הנ''ל עם הערות ממנו. אף את ספר "התקנות והסכמות ומנהגים" של ירושלים נתחבר בעצם עפ"י יזמתו והדרכתו.
היה אחד הפוסקים החשובים ביותר בדורו. הוא מנתח את השאלות שבאות לפניו ועומד על כל צדדי השאלה. מפרק את הקושיות - אחת לאחת ומסיק את המסקנא. היה בקי בספרי הראשונים והאחרונים, אולם לא הרבה להביא בספריו את דבריהם של חכמי אשכנז ופולניה האחרונים. רק במקרים בודדים הוא מזכיר מספר קטן ובלתי ניכר מספריהם. הוא מרכיב יפה את הענינים ומכניס רוח חיים לבקיאותו עי"ז שהוא מצרף אליהם גם את דעותיו שלו. לפעמים הוא מפרש בדרך יפה דברי התלמוד או דברי ראשונים אחרת ממה שמקובל. בפסקיו הוא ניכר כבעל תפיסה משפטית משובחת. בהערותיו לספר "אהל מועד" הוא מעיר על המקורות של המחבר, מפלפל בדבריו, מביא דברי אחרונים ומציע את פסק ההלכה. ספר זה יצא לאור מכתב יד יקר הערך שהיה באוצר ספריו.
נפטר בירושלים, כי אייר תר"ח (1848).
בנו; הרב שלום משה חי.